שבועות - תורה שבכתב ותורה שבעל פה

matan_toraחשבתם פעם על היחס בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה? או על היחס שלנו לשתיהן?
לפעמים, תוך כדי להט הלימוד או אולי שגרת הלימוד ההבדלים בין השתים מיטשטשים והכל נראה אותו דבר. השגרה שוחקת, ואולי הדוגמה הבולטת ביותר היא קריאת שניים מקרא ואחד תרגום – רק כדי "לעבור" על הפרשה ולהספיק להשלים אותה עם הציבור.

 

סדר אמונה\\מחשבה\\מוסר או כל שם אחר שתקראו לו עוד איכשהו מצליח לעורר אותנו לפעמים ומלהיב קצת את הנפש, וברי המזל שבינינו זוכים ומרגישים את חיות התורה גם בסדר בוקר, תוך כדי ויכוח סוער עם החברותא. אבל סך הכל אנחנו די נוטים "לזרום", לסיים ספרים ומסכתות, לצבור ידע ופחות להקדיש מחשבה לעצם הלימוד – הרי אנחנו עוסקים פה בתורה, בקב"ה עצמו, כדברי האדמו"ר מפיסצ'נה: "השכל הפשוט אשר בתורה רק לבוש התורה הוא, ומי מתלבש בלבוש הזה, ה' יתברך..." (חובת התלמידים עמ' פ"ג).

לאחרונה יוצא לי לעיין יותר ויותר בכתבי הרב קוק בנושאים שונים ובהזדמנויות שונות ולאט לאט אני מתחיל לקלוט (או לא לקלוט) את גודל ועוצמת הדברים שהוא כותב. וגם בנושא הזה נתקלתי בפסקה "קולעת": "תורה שבכתב אנו מקבלים על ידי הציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו. אנו מרגישים מקְרבה את הבהקת תפארת האורה החיה הכללית של כל היקום. דאים אנו על ידה למעלה מכל הגיון ושכל, חשים אנו רוח אלוקים עליון מרחפת עלינו, נוגעת ואינה נוגעת, טסה על פני חיינו ממעל להם ומזרחת אותם באורה. האור מבהיק, נוצץ וחודר בכל, תחת כל השמים ישרהו. לא רוח האומה חוללה אור גדול זה – רוח אלוקים יוצר כל יצרה, תורת חיים זאת יסוד יצירת כל העולמים כולם.
בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצינור השני שבנשמה, בצינור המתקרב לחיי המעשה. אנו חשים, שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה באופיה המיוחד, שתורה שבעל פה נוצרה בצורתה המיוחדה. ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ה' – תורת ה' היא גם היא. העין הפקוחה של צופה באספקלריה המאירה, הנאמן בכל בית ה', לא אפשר שממנה תהיה נעלמת שפעת חיים זאת לכל פתוחיה. גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש – הכל נאמר למשה מסיני.
ושני אורים הללו עושים עולם שלם, ששמים וארץ ישקו בתוכו". (אורות התורה א', א')

חציה הראשון של הפסקה מדבר על תורה שבכתב. קראו אותו שוב, והפעם לאט ובריכוז. אתם מרגישים את זה? את האוירה הקסומה המסתתרת מאחורי המילים הפשוטות? אבל איך ואיפה מופיעים כל התיאורים המדהימים האלו במפגש היומיומי שלנו עם התורה שבכתב? כשהפנמתי את המילים הבנתי עד כמה אני רחוק מהם, אבל יותר מזה, הבנתי עד איפה יכול להגיע לימוד התורה. הרי התורה שבכתב היא מלותיו של הקב"ה, תופעות כמו "דאים על ידה למעלה מכל הגיון ושכל" ורגשות כמו "רוח אלוקים עליון מרחפת עלינו" מתבקשות מאליהן – אנחנו עוסקים בדברי אלוקים חיים!
החצי השני עוסק בתורה שבע"פ. עם כל גדולתה ולמרות העובדה שגם היא תורה – "אנו יורדים כבר אל החיים". אי אפשר להשוות באופן מוחלט בינה לבין תורה שבכתב. אמנם הכל נאמר למשה בסיני, אך בכל זאת יש הבדל. יצירתה הייתה ועדיין בדרך יותר "טבעית", יותר מחוברת לעולם שלנו, וזה יותר מסתם הבדל טכני בייצור.

עכשיו איך כל זה קשור אלינו? אני חושב שאם נחשוב על זה לרגע, נראה שלפעמים כל אחד מאיתנו חש ממש ככה. תפסו לעצמכם איזו פינה שקטה וקראו בקול ולאט את הפסוקים המתארים את מעמד הר סיני או את סיפור הבריאה או יציאת מצרים או כמעט כל פרשה אחרת מהתורה. עכשיו עשו אותו דבר עם מסכת מקוואות. האם יש הבדל?

 יש לנו הרבה מה לעשות כדי להגיע לרמה הזו בתורה שבכתב ולהרגיש כך בכל פעם שאנחנו פותחים חומש. אולי הצעד הראשון הוא פשוט להאט, לקרוא את הדברים יותר במתינות ולהשקיע בהם יותר תשומת לב. לתת ל"ציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו" הזדמנות לעשות את שלו.
מצד שני, אסור לנו להזניח את התורה שבע"פ. בסופו של דבר, "שני אורים הללו עושים עולם שלם". אולי לפעמים עולם המעשה נראה יותר אפרורי וקריר, אבל אם נצליח להפנים ולהבין באמת "שרוח האומה קשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת", אולי חלק מההתלהבות של תורה שבכתב תעבור גם ללימוד התושב"ע שלנו, ובע"ה נזכה בפעם הבאה שנעשה את התרגיל הנ"ל, לחוש קצת פחות הבדל בין השניים.