ל"ג בעומר - לדמותו של רשב"י

מאת: אביחי רוזנבאום

קטגוריה: מ. ל"ג בעומר

מדוע חוגגים את ל"ג בעומר? בספרי האחרונים מופיעות סיבות רבות ומעניינות, אך לא כל כך מגוונות. חלקם הגדול מצביעות על רשב"י כמוקד היום ומציינות קשר כלשהו בינו לבין השמחה. בין הסיבות ניתן למצוא כי יום זה הוא יום הולדתו \\ פטירות (צדיק נולד ונפטר באותו יום – בני יששכר), יום בו נסמך על ידי ר' עקיבא רבו, יום יציאתו מהמערה ועוד.

התמונה הראשונה העולה לנו בראש כשאנו שומעים את שמן של רשב"י היא של צדיק קדוש ועליון, מישהו מיסטי לחלוטין, כל כולו עדינות וטוהר, תמונה הראויה לתנא האלוקי לו מיוחס הזוהר הקדוש.
ודאי שתמונה זו נכונה, אך היא לא מושלמת. היא מציגה פן מסויים ברשב"י, אמנם פן מהותי ביותר, אך יש עוד צדדים באישיותו שניתן ללמוד מהם רבות. נעמוד על אחד מהם.

כולנו יודעים שרשב"י היה במערה. חלקנו מכירים גם חלקים נוספים בסיפור. אם נשאל בוגר גן ממוצע מדוע הגיע רשב"י למערה – במקרה הטוב הוא יספר לנו שהוא ברח. ממי? ממה? למה? – לגננת פתרונים, וגם זה לא בטוח...
הסיפור המלא, כולל כל הפרטים העסיסיים והחשיפות המעודכנות ביותר, מופיע במסכת שבת בדף ל"ג ע"ב. אם נעיין שם נגלה צד נוסף ברשב"י, שלא הכרנו עד עכשיו. רשב"י הקיצוני \\ הפנאט \\ הכהניסט. רשב"י היה לאומני קיצוני שנאבק ללא פשרות בכובש הזר, עד כדי כך שנאלץ לברוח מהם ולבלות שנים רבות מחייו במערה.

הגמרא מספרת שם שאת התקדמותו העצומה בתורה השיג במשך שנותיו במערה ורשב"י שנכנס אינו אותו רשב"י שיצא, אך כנראה שהכוחות שהביאו אותו לידי זה, מלבד הסיעתא דשמיא העצומה שהייתה לו, כבר היו בו מלפני כן.

ר' שמעון היה אחד מחמשת התלמידים ממשיכי דרכו של רבי עקיבא לאחר שמתו 24,000 תלמידיו הקודמים. ישנו דמיון בין שתי הדמויות. בצד התורני – שניהם חדשנים. ר"ע מייצג את התורה שבעל פה וידוע המדרש (מנחות כ"ט) על משה רבינו שנכנס לבית מדרשו של ר"ע ולא הבין מה הוא מדבר שם. רשב"י הוריד לנו את תורת הנסתר. גם בהלכה אנו מוצאים רבות את רבי שמעון.
וגם בצד הלאומי יש דמיון – ר"ע היה מתומכי בר כוכבא המובהקים, בליל פסח היו מסובים גדולי ישראל אצל ר"ע בבני ברק ומלבד עניני הסדר עסקו בעניני המרד, כשביקש ריב"ז את יבנה וחכמיה התנגד לו ר"ע (לפי אחת הדעות בגמרא בגיטין נ"ו) ולא היסס לבקרו בחריפות. וגם רשב"י המשיך בדרכו והתנגד בחריפות לכיבוש הרומאי.

רשב"י לא הלך בדרך האמצע. מפורסמת הגמרא בברכות (ל"ה ע"ב) בה מציג רשב"י את משנתו החינוכית בענין דרכי הלימוד – תורה בלי דרך ארץ. אדם שרוצה לגדול בתורה, צריך לוותר על הכל חוץ מהתורה, ורשב"י נאה דורש נאה מקיים.
וגם ביחס כלפי הגויים מסרב רשב"י ללכת בדרך האמצע. זהו שורש המחלוקת בינו לבין רבי יהודה בר אילעי בגמרא בשבת שם. ר' יהודה מוכן להבדיל ולהפריד בין הקודש לחול, לברור אפילו מתוך החושך הגדול ביותר את נקודות האור הרצויות. אך רשב"י לא מוכן. לשיטתו, הרע הוא רע מוחלט וצריך להתרחק ביותר מן הכיעור ומן הדומה לו. אפילו מה שנראה יפה אצלם – אין זו אלא הטעינ ואשליה.

אמנם במבחן המציאות נראה כאילו דרכו של רשב"י אינה מתאימה לעולם הזה. הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן ור' יהודה הוא זה שנבחר להיות ראש המדברים בכל מקום. רשב"י היה מבודד ונרדף 12 משנותיו וגם אחרי שיצא בפעם הראשונה היה זקוק לשנה שלימה נוספת עד שיכל לחזור ולצאת שוב לעולם הטבעי והאנושי שמחוץ למערה.

אך רשב"י זוכה לחיזוק ממקום בלתי צפוי, או אולי במקרה שלו צפוי ביותר – הקב"ה בכבודו ובעצמו. הגמרא בתחילת מסכת עבודה זרה מתארת את יום הדין לאומות העולם לעתיד לבוא, וכשנכנסים האומות לפני הקב"ה וטוענים שכל מה שעשו לא עשו אלא בשביל ישראל – עונה להם הקב"ה במילותיו של רשב"י ממש!

רשב"י נותן לנו הצצה לעולם האמת, לאמת המוחלטת שתתגלה בעתיד, בזמן הגאולה. הוא נותן לנו קריאת כיוון בדרך אל האידיאל.

אמנם אנחנו עדיין חיים בעולם הזה, תחת חוקי הטבע ולצערנו תחת שיעבוד המלכויות, אך עלינו לזכור תמיד שזה לא המצב האידיאלי, תמיד יש לאן לשאוף ותמיד צריך להתקדם קדימה.