יום ירושלים - ביטחונו של ר' עקיבא

מאת: לביא הנדל

קטגוריה: מ. יום ירושלים

בסוף מסכת מכות מתוארת עלייה לרגל מיוחדת שהייתה לרבותינו בתקופה שלאחר החורבן...
" שוב פעם אחת היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכים ור"ע מצחק..."

נכון הסיפור נשמע מוכר, אבל השאלה האם אנו באמת מסוגלים להבין על מה מדובר פה?

אני מסוגל להבין כיצד ר' עקיבא היה מסוגל להתאפק ולא לבכות בשעה קשה זו שרואה את החורבן, ניתן לצפות מר' עקיבא להכיל בתוך האמונה השלמה שלו את הפורענות מאחר וידוע הוא בצדיקותו ודבקותו האמיתית. אכן גם אהרן הכהן עמד למול קודש הקודשים, וראה את השריפה הגדולה במשפחתו שלו - וידם אהרן והצדיק עליו את הדין. בשעה קשה כזו השתיקה היא בוודאי ביטוי לאמונה בה'.

אמנם השאלה שמתעוררת לאור תיאור תגובת ר' עקיבא היא כיצד יתכן שבמעמד הנורא והמזעזע שהוא יבוא גם לצחוק. התמיהה שלנו נובעת ככל הנראה מכך שאנו מאוד רחוקים בהשגתינו מדמותו של ר' עקיבא ורחוקים מהבנת המציאות שהוא עמד בה. אגב אפילו חבריו לא הבינו מלכתחילה מדוע הוא צוחק, כפי שמובא בהמשך..
" אמרו לו- מפני מה אתה מצחק?
אמר להם- מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו- מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?
אמר להן- לכך אני מצחק... "

נשמע מאוד קשה להבנה האם בנקודה שבה רואים מראות קשים ניתן דווקא לצחוק , ועוד להיות כל כך בטוח שהמעשה הכי נכון והגיוני זה דווקא לצחוק ?! מה הולך פה?

לכן יש לדעת שלר' עקיבא היו עיניים שרואות דברים נשגבים, הוא יכל לראות כיצד ההבטחה בדבר הגאולה חבויה בתוך שעת המשבר כמו אוצר מוברח שמוסתר בתוך שקית זבל. מי שיודע את סוד ההברחה יודע שהאוצר צריך להיות דווקא שם.

..אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת...

לנו אין עיניים כמו לר' עקיבא, אך מצד שני אפשר לומר שאנו נמצאים כבר בצד השני, ניתן בהחלט לומר שכבר עברנו את שיא משבר הגלות הזו. אנו רואים כבר בבירור את הגאולה הנגלית לעינינו, לגבינו, שיש לנו סתם עיניים של בני אדם, צריך רק קצת חידוד של אור התורה ואור ההכרה בנצחיות וכללות ישראל בשביל לראות את החיבור של מציאות הציונות בעת החדשה עם הגאולה המובטחת בנביאים.

בהמחשת המורכבות הקיצונית כזו – אוצר מוברח בתוך שקית זבל – אנו יכולים להסביר גם מדוע תקופת ספירת העומר 'זכתה' להיות יום ציון אבל לאומי ומצד שני זכתה שנפלו בחלקה שרשרת ימי ניצחון לאומיים.

את תקופת העומר הכרנו במשך דורות רבים כתקופה המציינת את ימי פורענות שבהם מתו שנים עשר אלף זוגות תלמידי ר' עקיבא במגפה. מספרים שמגפה זו לא היתה סתם מגפה שהתפשטה בישיבות הקדושות. רבבות התלמידים שנהרגו היו לוחמי חירות ישראל שבאותם הימים והמגפה התחוללה בהם בקרבות מרד בר כוכבא. הם נחשבים לתלמידיו של ר' עקיבא. לאור התגייסותם במצוות המקום והשעה אל המלחמה להנקם מאויביהם ולהשאיר את השליטה הריבונית בארץ בידי שארית הפליטה שלאחר החורבן. ר' עקיבא הוא זה שהניף את נס המרד וקרא לכל העם להתגייס יחד עם בר כוכבא למלחמה הלאומית הזו. אכן המלחמה הזו היתה מוצדקת על אף האבדות הקשות. וכל החללים שנפלו נחשבו לתלמידיו של ר' עקיבא גדול הדור מוסר התורה.

לכן ניתן להבין שהמלחמות שהתחוללו בעת החדשה בהן מצאנו ניסים גדולים של התחייה הלאומית בארץ מולדתנו - הן באו לנו דווקא בימים הסגוליים האלו שמבטאים את הגבורה יהודית לדורותיה.

אגב, ניתן להצביע על מהותה הרוחנית של תקופת העומר כבר מתוך העיון בטעם מצוות ספירת העומר. ימים אלו, שמחברים את פסח ושבועות, יונקים את משמעותם הרוחנית כבר מימי יציאת מצרים ומתן תורה. כבר אז נועדו לנו אלו הימים להיות לצורך ההתכוננות הראויה מצידנו לקבל את התורה כמו שצריך.

נו, אז כיצד צריכים אנו להיות בשביל שנהיה ראויים לקבל את התורה הא-לוהית?

כפי שמוכר הפיוט- 'אילו קרבנו המקום לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו' – מרמז על התכלית שהגענו אליה לפני הר סיני - להיות כאיש אחד בלב אחד. מתוך אותה האחדות קיבלנו את מתנת התורה ונוצרנו כעם אחד ובזכות האחדות זכינו לרשת את הארץ.

האחדות היא קודם כל במובן הלאומי ומתוך כך נזכה בע"ה לאחדות גדולה באמונה בא-ל אחד.

"ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו. ."