תשעה באב - אז והיום

gush_katifערב ט' באב ב'תמ"ט. לאן כולם רצים? מה קרה? מה, הם כבר חזרו? כבר עברו 40 יום? גם ככה חם שם במדבר פארן, עכשיו יעקב בן צורישדי צריך עוד לרוץ למרכז המחנה. כולם רצים אז גם הוא רץ. המרגלים חזרו. אומרים שהיה לא משהו. ענקים, נפילים, בני ענק, ערים בצורות. כָלֵב מנסה לצעוק משהו אבל כבר מאוחר מידי. יעקב בן צורישדי לא מבין. לאן משה מוביל אותנו?! זה ארץ מובטחת זה? עדיף כבר לחזור למצרים! לפחות היה שם קישואים... כל הלילה בכו. אולי נמות במדבר? עדיף מלהרג בחרב...

 

 
ט' באב ג'תתכ"ח. יעקב קולודיוס כמעט נפגע. אבן ענקית ובוערת נפלה שש אמות לפניו. הכל חרב. בית המקדש עולה בלהבות. בכוחותיו האחרונים מנסה יעקב לברוח. בכל זאת, שנתיים וחצי של מצור לא הועילו לו לכושר. בהתחלה עוד היו מחסנים של תבואה ושמן אבל הבריונים שרפו הכל. ואולי הם צודקים? לא היינו צריכים להכנע. צריך להלחם עד טיפת הדם האחרונה. הפרושים בטח סתם חנפנים. מנסים להציל את עצמם. שמועות אומרות שרבן יוחנן ברח. ככה השאיר אותנו לבד מול הרומאים? ואולי הוא מנסה להציל?

 

ט' באב ה'רנ"ב. רק שק אחד של חפצים נשאר לדון יעקב ארדמיאל. רק לפני שנתיים מונה לשר האוצר של סרגוסה. המלך אלפונסו דווקא די חיבב אותו. אבל עכשיו עם הגירוש הוא נאלץ לעזוב הכל. אולי כמו אחיו יצטרף לאנוסים? לפחות יוכל להשאר בבית. אבל אחרי שאיבד את כל משפחתו באינקוויזיציה הוא לא רוצה לראות את העיר הזאת. עוד מעט יוצאת שיירה לנמל ומשם ספינה לאיטליה. אומרים שדון יצחק אברבנל בשיירה, לפחות יהיה לו מנהיג. אפילו לא העלה בדעתו להצטרף למתנצרים, למרות שהם דווקא נשארו לחיות. ואולי...

 ט' באב ה'תש"ב. יאנקעל רבינוביץ' צעד עם כולם. נביחות של כלבים התערבבו עם צעקות ה"שנעֶל". תחנת הרכבת של ורשה היתה רחוקה מהגטו אבל הם הלכו. אומרים ששולחים אותם למחנה עבודה במזרח. בתו הקטנה נצמדה לרגלו בפחד. קרונות הבקר החומים נראו מרחוק. אולי הוא היה צריך להצטרף למחבוא של אנילביץ'. הם מתכננים להלחם. אבל זה נראה לו חסר סיכוי. עדיף להוריד את הראש, לעבוד במחנה ולתת לזה לעבור. אחרי 4 שעות של נסיעה בקרון דחוק ומצחין גל של אור סנוור אותו. "טרבלינקה", כתוב בפולנית. תחנה אחרונה. אולי בכל זאת היה עדיף להצטרף לאנילביץ'?

 ט' באב ה'תשס"ה. חם בגוש. לפני שבוע קובי הצליח להסתנן בבגאז' של משפחת כהן ועכשיו הוא מסתובב בדשא של הבית כנסת בנוה דקלים. הצום והחום מעיקים אבל הרוח גדולה. תחושה של התעלות באויר. אולי הצום הזה יגמר אחרת. אלפי אנשים גודשים את הישובים. מחר אמור להתחיל הגירוש. החברה כבר מתחילים להניח את הצמיגים והתלתליות על הכבישים. עם זאת תחושה של חוסר אונים ממלאת אותו. האם כל העוצמה הזאת תהיה לריק? האם כל מפעל החיים הזה יחרב? אבל הרב אליהו זצ"ל אמר "היו לא תהיה". למה לא כולם פה? ולמה לא פרצו את הגדרות בכפר מימון? אולי הוא לא צריך ללכת ליום סיירות בעוד חודש. אם זה מה שהמדינה מחזירה לנו אולי עדיף להיות חרדי?

בכיה לדורות נקבעה לעם
על שבכו באותו לילה בכיה של חנם.
על שעלתה אותה השאלה בלבם,
ינקר הספק לדורות, לעולם.
בכל דור, בכל מצב של משבר,
יהיו שתי דעות ואפילו יותר.
ואנו עומדים מול המציאות נבוכים,
לא יודעים להחליט מי הצודקים,
האם הפרושים או הבריונים או אולי הצדוקים.
להסתתר או לברוח להלחם או לשכוח,
לפרוץ או לאהוב לאסוף או לאבד,
אתה תקום תרחם ציון כי בא מועד.