תשעה באב - בכייה לדורות, תיקון לבכיית החינם

wall_prayerישנו מושג "השבת שלפני". שבת שחלה לפני אירוע מיוחד או חג כלשהו, נקראת בשם מיוחד. אך מעבר לזה, מבחינה מהותית יותר, באותה שבת כבר יורדים ונמשכים כל הארות והשפעות האירוע שיחול באותו שבוע. לדוגמה שבת הגדול - לפני פסח, שבת שובה - לפני יו"כ, שבת מברכין - לפני ר"ח, שבת חתן - לפני חתונה, וכך גם בענין שלנו - שבת חזון, השבת שלפני תשעה באב (1).

תשעה באב לעולם חל בשבוע שבין קריאת פרשת דברים ופרשת ואתחנן, כלומר בשבת חזון תמיד קוראים בתורה את פרשת דברים. כנראה ישנו קשר בין הפרשה ובין היום.
במבט חטוף בנושאי הפרשה נגלה קשר בולט - התוכחה הרמוזה בפסוקים הראשונים בפרשה והתיאור המפורט של חטא המרגלים, אז נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ - בליל תשעה באב. מתאר משה את המצב לאחר חזרת המרגלים: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים...". ועל תלונה זו דרשו חז"ל: "אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות".
אך הספורנו מסביר את הפסוק אחרת: "בשנאת ה' אותנו - על מה שעבדנו עבודה זרה במצרים. לתת אותנו ביד האמורי - שאף על פי שיש לאל ידו לכבוש את האמוריים ולהמיתם יתן אותנו בידם להינקם".
ומקשה הרב דסלר על דברי הספורנו, כיצד דבריו מתיישבים עם דברי חז"ל, הרי לפי דבריו - בכיים של בנ"י היה בכי של תשובה, של הכרת החטא, ולא לחינם בכו?
דבר נוסף יש להבין בעצם המדרש. דרכו של הקב"ה היא להעניש בצורה "חינוכית". בכל עונש וייסורים הבאים על האדם, עליו לפשפש בהם ולבדוק את שורשם, ולפי זה יבין במה פגם ומה עליו לתקן. אם כן, כיצד הבכיה לדורות - על חורבן בתי המקדש, עוזרת לתקן את אותו בכי של עמ"י במדבר?

 

 

אכן, על פי דברי הספורנו, בנ"י לא סתם בכו, והיה זה מתוך תשובה ויראת שמים. אלא שהיצר הרע הצליח לחדור פנימה ולערב באותו בכי חוסר ביטחון קל שהלך והתעצם עד שהביא למצב בו לא רצו להיכנס לארץ. הבכי נבע מבפנים, וכך גם הקלקול שבא בעקבותיו הוא קלקול פנימי. עמ"י איבדו את האמונה והביטחון בקב"ה, כביכול דחו את הקב"ה מקרבם באמרם: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו - כביכול כלפי מעלה אמרו" (רש"י במדבר יג, לא). ויש בזה בחינה של גלות וחורבן - גלות השכינה, חורבן רוחני כאשר האדם כבר לא מרגיש בתוכו את מציאות הקב"ה.
תשובת המשקל לכך היא לחוש את אותו חיסרון וגלות ולהצטער עליו עד כדי בכי. וכמו ביחיד שחוזר בתשובה, כך גם בעמ"י כולו שצריך לשוב.

אמרו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", ולכאורה מדוע? מה הקשר בין הדברים, מדוע לא יוכל לזכות ולראות בשמחתה ובבנינה בלי להתאבל ולבכות על חורבנה? על פי דברנו יובנו דברי חז"ל. רק מי שמתאבל על חורבן ירושלים - ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה וירושלים הפנימית שבתוך כל אחד ואחד (האדם, כידוע, נמשל לעולם קטן, ומרכז העולם הוא ירושלים - הלב), מתקן את מה שגרם לחורבן וזוכה לשמחה ותיקון אמיתיים.

הייסורים הבאים עלינו מתחלקים באופן כללי לשתי קבוצות. יסורי הצדיקים שאינם באים על חטא פרטי אלא מסיבות אחרות (כפרה על אחרים, נסיון, נתינת שכר וכד'), וייסורים הבאים בגלל המעשים (2). ייסורים אלו האחרונים יכולים לבוא על האדם או על האומה כולה בגלל חטא ספציפי, אך חלק גדול מהצרות הבאות עלינו, בעיקר בתור עם, מטרתם לתקן את אותה גלות רוחנית שהתחילה בליל תשעה באב במדבר, לגרום לנו להצטער מבפנים, עד כדי בכי. מיום שחרב בית המקדש אמנם ננעלו שערי התפילה, אך שערי הדמעה לא ננעלו (ברכות ל"ב ע"ב), והעינויים הפיזיים בהם אנו נוהגים בתשעה באב יחד עם הקינות השונות, סיפורי ומדרשי החורבן מסוגלים לעורר אותנו לבכות.

אך הבכי הוא רק השלב הראשון. העבודה האמיתית היא להבין ולהפנים מדוע ועל מה אנו בוכים, ומתוך בכי זה להסיק מסקנות מעשיות. זוהי עבודת כל ימי בין המיצרים, ובפרט יום תשעה באב עצמו. מדהים לראות כמה מאורעות וצרות אירעו לעם ישראל באותו יום עצמו (3), וה'מקריות' הזו מטרתה אחת - לעורר!
אחרי שהביא האדם את עצמו לצער אמיתי על החורבן והתחיל בשלבי התיקון, בעצם נסללה הדרך לגאולה. וכדי שלא ישקע האדם בצער ובאבל, עוברים אנו מיד אחרי תשעה באב ל'שבע דנחמתא', ובראשם שבת 'נחמו', שבת פרשת ואתחנן, שנושאיה המרכזיים כוללים עניני תשובה, שבח לעמ"י, בחירת עמ"י על פני כל העמים וייחודו של הקב"ה, וכמובן דברי ישעיהו בהפטרה - "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם".

יהי רצון ונזכה להצטער באמת על החורבן, לכל סוגיו, ומתוך הצער נצא לדרך חדשה, דרך של תשובה שתוליך אותנו ישירות לתוך חודש אלול והימים הנוראים, ונזכה לבנין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

(1) הרעיון לקוח מתוך ספרו של הרב דסלר 'מכתב מאליהו' חלק ב' עמוד 46 - 47.
(2) עיין באריכות במאמרו של רונן גידלי 'מטרת היסורים', בשבילין 5, העוסק בשאלה זו.
(3) מלבד חמשת הדברים המתוארים במשנה בתענית. בשנת 1306 גורשו יהודי צרפת, בשנת 1492 גורשו יהודי ספרד, בשנת 1555 נכלאו יהודי רומא בגטו הראשון באירופה, בשנת 1941 נכלאו יהודי ורשה בגטו וכעבור שנה בדיוק התחיל חיסול הגטו, ובשנת 2005 גורשו יהודי גוש קטיף.