פרשת האזינו - שבת שובה

מאת: לביא הנדל

קטגוריה: מ. פרשת האזינו

הרב קוק זצ"ל אשר האיר לדורו ולדורנו כתב את החיבור "אורות התשובה" ובו הוא עונה על שאלות יסוד אמוניות לדור מיוחד שזקוק להארת התשובה המיוחדת לו.

 
בפרק ז' המדבר בערכם של הרהורי התשובה הרב כותב בלשונו "טבעה של התשובה היא שהיא נותנת לאדם מנוחה וכובד ראש כאחד. היא מנחמת אותו גם בהרהור תשובה בנקודה אחת קטנה כבר מונח אושר רם ונישא של עולם מלא ועם זאת היא מצגת לעיני רוחו תמיד חובות של השלמה המצילות אותו מזחיחות הדעת ונותנות עליו אור מתוך הנותן ערך גדול וקבוע לחייו".

 

כנגד המנוחה שהתשובה נותנת כותב הרב בהקדמה: "שמצד אחד התשובה היא מצות ה' הקלה שבקלות שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה". וכנגד הכובד ראש שהתשובה נותנת – שהיא מראה לו כמה חובות יש לו עוד להשלים, כותב הרב בהקדמה: "ומצד אחד הרי היא קשה שבקשות שלא יצאה עדיין אל הפועל במלואה בעולם ובחיים".

וכאן הבן שואל – איך התשובה באמת יכולה לתת לאדם מנוחה. הרי תשובה מוכרחת להתחיל מנקודה של תוכחת מוסר נוקבת כפי שכותב הרמב"ם שהתוכחה גורמת לתשובה שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימים אותו – חוזר בתשובה (פ"ג, ב). וכן כותב הרב קוק בתחילת פרק א' שאחרי הבירור – שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו הרי הוא שם לב לתקן את המצב... וכשמתברר לאדם שהוא הגיע באמת לדלדול ועליבות נוראית אז הוא יקרא בעל תשובה רק אך קודם כל יצטער על מה שעבר ויתחרט עד שיתוודה בפיו ויקבל את כל האשמה על עצמו. הלזאת תקרא מנוחה? כשהאדם כולו שבור ולא מוצא שום דבר להאחז בו, וממה הוא יקבל מנוחת הנפש ואיפה ימצא מנוח לכף רגליו? ובוודאי כאשר ממש מתברר לאדם כמה הוא החסיר בחייו שעליו להשלים וכמה קלקולים יש לו שעליו לתקן, כיצד ציור כזה יכול לאפשר לו להיות במנוחה?

הבה נתבונן על התשובה ע"פ הסיפור על ר' אלעזר בן דורדיא המובא במסכת עבודה זרה יז לאחר שהתברר לו לאיזה מקום נמוך הוא התדרדר וכמה שעלוב הוא: הוא הסתכל ימינה ושמאלה, חיפש מי שיעמוד לצידו, וכשלא מצא אף אחד הוא ביקש מההרים והגבעות ומהשמים והארץ שיבקשו עליו רחמים ולא נענה כלל. 

ולבסוף אמר: "אין הדבר תלוי אלא בי" הניח ראשו בין ברכיו כתינוק ובכה בכל לבבו ובכל נפשו – עד שיצאה נשמתו. ואז יצאה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לגן עדן. הוא קנה את עולמו בשעה אחת.מהסיפור הזה אנו רואים איך שהתשובה העמוקה מבררת אצל השם נקודה מרכזית – שהוא אחראי לכל מה שעבר אצלו. כל הצרות שסובל מהם, כל הקשיים, העלבונות שנפגע מהם ושאר הדברים שמטריפים את הדעת הם כולם מרוכזים אצלו באשמתו שלו בלבד, ויחד איתם מגיע "הכדור" לידיו .זו הזדמנות שלו בלבד שלו בלבד, הוא מוכרח לפעול. אם הוא יחטיא זה החטא שלו – אין ולא יהיו לו שום תירוצים. זה כבר לא מצב בינוני, או הכל או כלום.

וכך גם אם האדם נמצא בשפל התחתית, הבכי שהוא יבכה על עברו ישחרר אותו ממעגל ההתמכרות לחטא, ואז הוא יוְדע שהוא יוכל לצעוד בדרך העולה בלי שום חשש – אין לו בעצם שום אויבים חיצונים אף אחד לא מתנגד לו והוא כבר יכול להיות בטוח שעכשיו, ברצותו את הטוב, הוא בוודאי לא יחזור לחטוא אלא יעשה טוב וה' יעזור לו.... שנזכה להחזיר תמיד בתשובה שלמה.