פרשת וזאת הברכה - ברכת משה

מאת: הרב אליהו בלום

קטגוריה: מ. פרשת וזאת הברכה

 

פרשה זו שחותמת את התורה עוסקת ברובה בברכת משה לעם ישראל  לקראת מותו.

מעניינת פרידתו של משה מעמו. שהרי כל ספר דברים הוא דברי תוכחה וזירוז של משה לעמו,לקיום מצוות התורה לקראת פרידתו מהם. בכל אופן הפרשה האחרונה מסתיימת בנימה עמוקה של חיבה ותקוה לקראת הקורות אותם בהמשך. אין אלו סתם הרהורי תקוה שהרי בפרשה זו חושף משה רבינו מחדש את הפוטנציאל העצום הגלום בשורש נשמותיהם ובעומק טבעם של שבטי ישראל.

 

 

משה רבינו בברכתו ממשיך את דברי יעקב אבינו לבניו-שנים עשר שבטי ישראל- לקראת מותו בסוף חומש בראשית. ואכן ניתן למצוא נקודת דמיון ושוני בין שתי הברכות.

מעניין ביותר המהפך האדיר שאנו מוצאים בברכת משה רבינו לשבטו ללוי, מתוך ההשוואה המתבקשת לברכת יעקב אבינו ללוי.

יעקב אבינו כולל את שמעון ולוי בברכה אחת:

(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:

(ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר:

(ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:

לעומתו, משה רבינו,אינו מזכיר את שמעון כלל בברכתו ,אך ללוי הוא אומר:

(ח) וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה:

(ט) הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ:

(י) יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ:

(יא) בָּרֵךְ יְקֹוָק חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן:

רבים כבר התייחסו לכך שאנו רואים שאותה תכונת יסוד שהיתה בלוי-הקנאות- הופכת להיות אחר כך לתכונת קנאות חיובית שמכוחה מצליח לוי להירתם למשימה שמטיל עליו משה רבינו לאחר חטא העגל:

וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: [שמות לב,כז]

הוא אשר אומר להם משה בפרשתנו

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ:

 אותה תכונה של קנאות מתגלה גם בפנחס,איש שבט לוי, כשהוא מקיים את היסוד של "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו" והורג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור.

אך יש לברר כיצד תכונה זו מובילה את שבט לוי לתפקידי מנהיגות וכהונה [משה ואהרון] דוקא בתקופת המדבר , ומדוע לדורות הם מעתיקי השמועה אשר בהם מתקיים "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל"

ברור שהבסיס להבנה מדוע קיבל שבט לוי תפקידי מנהיגות והוראת תורה אלו יחד עם עבודה במקדש, נובעת מהקדשתו תחת הבכורות כמו שראינו בתחילת חומש במדבר [ג,יב]:

וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:

אך ברור שעל פי פשט הדברים שבט לוי נלקחו לעבודת ה' חלף הבכורות  בגלל מסירות הנפש שגילו בזמן חטא העגל וכפי שכבר ביאר העמק דבר על הפסוק הנ"ל:

 והיו לי הלוים. לי לדורות כדתניא בספרי פ' בהעלותך. שלא יתחלפו לעולם כמו בכורים. ובמס' בכורות ד"ה נדרש זה מלשון והיו בהוייתן יהא. כצ"ל שם. ולפי הפשט פירוש והיו לי הלוים כמו שביארנו בס' שמות פ' תשא מי לה' אלי שהוא מופרש ומובדל לה' ולא לצרכי עצמו וביתו. כך המשמעות כאן שיהיו עסוקים ומופרשים לגבוה:

 כלומר שתכונת הקנאות גובלת במסירות נפש גדולה שאף בה התאפיין שבט לוי. והיא שעמדה לשבט זה שהתגלה במלוא כוחו בחטא העגל עת נקרא לדגל לשם ה' ולא הכזיב.

 והאמת, שאף משה רבינו מתגלה בכוח מסירות נפשו מעט קט קודם שנבחר. אומר המדרש:

ולמי בוחן לצדיק שנאמר (שם /תהלים י"א/) ה' צדיק יבחן, [ובמה הוא בוחנו במרעה צאן], בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנא' (תהלים עח) ויקחהו ממכלאות צאן, מהו ממכלאות צאן כמו (בראשית ח) ויכלא הגשם, היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, הה"ד (תהלים עח) מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו, ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהיה מרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני שצמא ועיף אתה הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה. [שמות רבה פרשה ב]

הוי אומר שני גדולי מנהיגנו, משה רבינו ודוד המלך, נבחנו בכח מסירותם לצאנם.

אותה מסירות נפש לתפקידו שמגלה משה רבינו עת היה רועה, היא  היא הדבקות באמת ובעשיית הטוב והישר בעיני ה', והיא המסירות נפש להפצת דבר ה', היא תורתו, בקרב עם ישראל.

אף לדורות, נראה שהיכולת להיות בין מעתיקי השמועה ומעבירי התורה מדור לדור תלויה במסירות נפש רבתי. המוכנות לוותר על תפנוקי העולם הזה- המעמד והכבוד שלעיתים הוא מציע, ולחיות חיי עמל וענווה מתוך אמונה גדולה שאלו חיים שמקדמים את מציאות ה' בעולם וממילא מקרבים את הגאולה-תלויה בהמון אמונה ומסירות נפש לה' ולתורתו.

אך יתכן שכבר בפשטם של מקראות טמון נדבך חשוב נוסף באותה מסירות נפש.

ראינו בפסוקים לעיל שמשה משבח את שבט לוי ואומר להם:

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ:

 בדרך כלל מפרשים פסוק זה בהקשר של חטא העגל שם נדרשו שבט לוי להתנכרות לקרובים על מנת לקיים את דבר ה'.

אך יש  לפרשו בהקשר נוסף, וכך פרשו בעל "התולדות יצחק":

ונראה לומר שכוונת הפסוק, לפי שיעקב אמר [בראשית מט ז] ללוי אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, ומשה לא היה יכול לברכו היפך אותה הקללה, ולכן לא בירך לשמעון לפי שיעקב לא בירך אותו, ומצד אחר היה ראוי לברכה, לכן אמר לוי שלפי קללתו של יעקב יאמר לאביו ולאמו לא ראיתיו, לפי שאחר שהם נפוצים לא יראה לאביו ולאמו, שהאב במקום אחד והבן במקום אחר, וכן את אחיו לא הכיר, שאח אחד בעיר אחת ואח אחר במקום אחר, וכן את בניו לא ידע הגזרה אי אפשר שתבטל, אבל מתחנן לפניך שאחר שחזרו בתשובה שמרו אמרתך ובריתך ינצורו, ושיתקיימו דבריו אלו לטובה, שילכו מעיר לעיר וממדינה למדינה, ללמד לישראל דרך יי' ולדרוש להם דרושים יקרים בעבודתו יתברך, כמו שהיה עושה שמואל, שנאמר [שמואל - א ז טו - טז] וישפוט שמואל את ישראל כל ימי חייו, והלך מידי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה.

כלומר, העוסקים בתורה נדרשים לעבור מעיר לעיר,לא תמיד לגור ליד משפחתם המורחבת ולהיות שליחים לדבר ה' בעולם.

מי מאתנו לא מוקסם משלוחי חב"ד אותם אפשר למצוא בכל מקום בעולם, רחוקים ממשפחתם וממוסדות חינוך מוכרים, ומוסרים את נפשם על קירוב עם ישראל לה' ולתורתו.

ברור, שכל אדם שקבע את מקום מגוריו מתוך אמונה ביעודו החינוכי והתורני מקיים שליחות זו, מצטרף לאותם בני שמעון ולוי הרחוקים ממשפחותיהם ומוסרים את נפשם על חינוכו של עם ישראל.

כמו כן יש לדעת שכל בחור ישיבה ש"גולה למקום תורה" מקיים כבר בעת לימודיו בישיבה תחילתה של שליחות זו. וחייב להיות מוכן לקיים בעצמו שינוי כלשהוא באורח חייו הקודם ובתדירות בה היה מבלה עם משפחתו קודם לכן.

כולנו מכירים את ר' עקיבא שגלה למקום תורה למשך עשרים וארבע שנים וצמח להיות גדול התנאים, כמה סיפורים פחות מוכרים נכתבו לצידו בגמרא בכתובות על גדולי ישראל שקיימו בעצמם יסוד זה וצמחו לגדולי תורה.

כל דור ומידתו הראויה לו, אך דברי התולדות יצחק כנראה מבטאים גזירה לדורות שעיקרה הוא, כאמור, קביעת דרך חיים ומקום מגורים על פי יעוד ולא על פי מפתח של נוחות משפחתית.