חנוכה - הרבה אור מגרש הרבה חושך

lightבגמרא בשבת אנחנו לומדים על מצות הדלקת החנוכיה: "תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך"[1]

 

המצוה היא להדליק נר אחד עבור כל אנשים הנמצאים בבית. המהדרין מדליקים נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין מדליקים נר לכל יום של חנוכה. הטעם המופיע ברש"י הוא משום פרסומי ניסא, זאת אומרת שיש יותר פרסומי ניסא כשמדליקים מספר נרות כנגד הימים שנעשה לו נס. כנראה כדי שהמספר יהיה ניכר חכמים לא רצו שכל יום ידליקו שמונה נרות אלא שידליק בהדרגה את כמות הנרות משמונה. כאן יש מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. בית שמאי סוברים שמדליקים שמונה נרות ביום ראשון של חנוכה ובכל יום מורידים נר אחד עד שביום האחרון מדליקים רק נר אחד. בית הלל סוברים שמתחילים ביום ראשון עם נר אחד ומוסיפים נר אחד כל יום עד שביום אחרון מדליקים שמונה נרות. בגמרא נחלקו האמוראים בטעם של מחלוקת בית שמאי ובית הלל.

"אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין"[2]

יש לשאול מה המחלוקת אם מונים כנגד ימים הנכנסים או כנגד הימים היוצאים? מה ההבדל ביניהם ולמה הם חולקים בדבר? גם לטעם השני כנגד פרי החג, מה הקשר בין חג סוכות וחנוכה? ועוד למה לבית שמאי לא שייך הכלל מעלים בקודש ואין מורידים ולמה לבית הלל הוא כן שייך?

כדי לענות על השאלה יש לדון איזה נס אנחנו מפרסמים בהדלקת הנס בחנוכה. הגמרא בהמשך כותבת:
"מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"[3].

משמע מהגמרא שהדלקת החנוכיה לשמונה ימים היא לפרסם הנס של פך השמן שנדלק לשמונה ימים. יש כמה בעיות עם תפיסה זו. ישנה קושיית ה"בית יוסף"[4] שאם הדלקת המנורה היא לפרסם הנס של הפך שמן אנחנו צריכים להדליק רק שבעה ימים כיון שהיה מספיק שמן ליום אחד ולכן הנס היה רק לשבעה ימים ולא שמונה? עוד קושיא שאם עיקר קביעת חנוכה היא כדי לפרסם נס פך השמן למה הוא לא מוזכר בפיוט "על הניסים" שאנו מוסיפים לתפילתנו?

התשובה היא שעיקר הנס הוא הנצחון של המכבים על היונים והמתיונים. נס פך השמן הוא הסימן מלמעלה שימים אלו קדושים. וכיון שהמנורה היתה דולקת במשך כל שמונת ימי חנוכת בית המקדש[5] זהו סימן שלמעלה היה רצון לחנוך ביחד עם בני ישראל את בית המקדש ואנחנו ממשיכים לחגוג את חנוכת המקדש מידי שנה כיון שהיתה הסכמה מלמעלה. לכן פך השמן היה הסימן לדורות שנס חנוכה הוא נס משמים וראוי לחגוג.

אבל צריך לעיין למה סימן החג משמים הוא המנורה ולכן אנחנו מזכירים דוקא את הדלקת המנורה מדי שנה ושנה. חייבים לומר שהמנורה היא לא רק הדרך שבו הודיע הקדוש ברוך הוא שהיום הוא קדוש, אלא עצם המנורה מסמלת הנצחון שלנו מול היונים. המהר"ל בספרו "נר מצוה" מסביר למה לשיטת בית שמאי מדמים את הדלקת החנוכיה לפרי החג. בסוכות היו בדיוק שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם. וכל יום ויום אנחנו מקריבים קרבנות כדי לכפר על אומות העולם. בחנוכה אנחנו נלחמנו נגד תפיסת הגוים בעד תפיסת היהדות. האור מסמל את הדעות השונות ואנחנו במשך החג שולטים על הדעות עד שנשאר אור אחד. הדלקת החנוכיה היא הדרך שאנו מטהרים עצמנו מדעות הגוים ולכן יש לעשותה כדרך פרי החג. זה גם תואם את התקופה שבה הימים מתחילים להתארך והאור מתחיל לדחות חושך.

אפשר להסביר שהמחלוקת בין בית שמאי ובית הלל היא איך דוחים דעות חיצוניות ולכן מסמלים את זה אחרת עם הדלקת הנרות שמסמל את נצחוננו הפיזי ועיקר הניצחון הרוחני מעל המתיונים. בית שמאי לוקחים את הגישה של "סור מרע ועשה טוב"[6]

כדי לעשות טוב, צריך קודם לסור מרע. שמונת הנרות שמדליקים בחנוכיה מסמלים את ריבוי הדעות כמו פרי החג. כל יום עלינו להסיר חלק מהדעות המרובות עד שאנחנו מגיעים לנר אחד ויחיד בדעותיו כנגד הדעות של עם ישראל. אבל להלל היתה גישה אחרת. לגישתו צריך להרבות באור כדי להבריח את החושך. האור מסמל את הכוחות השונים בתוך היהדות ואנחנו צריכים לצרף כמה שיותר כוחות מתוכנו כדי לדחות את החושך של הגוים. האידיאל של בית הלל הוא שכל יהודי לא חייב לחשוב בדיוק אותו דבר רק שבסוף מאיר ומגרש החושך. ולכן בתוספת נרות אנחנו רק מעלים בקדושה ולא מורידים. לפי בית שמאי כל יום אנחנו נכנסים למצב יותר טוב ולכן מדליקים כנגד ימים הנכנסים עד שנכנסים למצב המיוחד. ולפי בית הלל אנחנו מדליקים כנגד ימים היוצאים בגלל שכל יום הוא יותר מעלה מהיום שעבר, בגלל שהוא בנוי על היום שעבר. וכל יום אנחנו שומרים את הקדושה ומעלים אותה ולא בורחים ממנו כדי להיכנס למצב יותר טוב, אלא אוחזים בה ולוקחים אותה איתנו לחזק אותנו וכך אנו מוסיפים והולכים עד שמגיעים לשיא של שמונה נרות.

המחלוקת הזאת בין הגישה של בית שמאי ובית הלל נמצאת בכמה מקומות בש"ס. דוגמא אחת היא מקרה בגמרא שבא אדם להתגייר אצל שמאי וביקש משמאי ללמד אותו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת. שמאי גירש אותו, ולאחר מכן כשהוא בא אל הלל הוא קירב אותו. לבית שמאי צריך להסיר עמדות פסולות קודם קבלת התורה ולכן אי אפשר לקבל אדם כזה שחושב שאפשר ללמוד את כל התורה על רגל אחת או מישהו שרוצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול אבל הגישה של הלל היא לקרב אותו וללמד אותו הרבה תורה עד שמתוך ידיעתו בתורה הוא יפרוש מעמדותיו הפסולות ויישאר רק כל האור שהוא מילא את עצמו כדי לגרש את העמדות החשוכות.

הרמב"ם כותב בסוף הלכות מקוואות שכדי להיטהר מדעות פסולות אדם צריך לטבול עצמו בים של תורה. כשאנחנו נמצאים במקום חושך לפעמים אין לנו את הכוח והידע להוציא את כל החושך כדי להכניס את האור. אלא צריך להכניס הרבה אור עד שנהיה מסוגלים לדחות את החושך. אנחנו היום חיים בעולם מלא דעות ועמדות פסולות והרבה פעמים אנחנו לא מצליחים לגרשם. ההלכה היא כמו בית הלל ומידי חנוכה אנו זוכרים את הנס ש"זדים היו ביד עוסקי תורתך" והנס מזכיר לנו שעלינו להרבות באור ולגרש את החושך בחיינו. חנוכה הוא זמן להתחזק בתורתנו ולהרבות באור של תורה בכל מה שניתן. יהי רצון שנתחזק בתורתנו ונזכה להאיר לעולם כולו באורו של הקדוש ברוך הוא.


[1] תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא/ב
[2] תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא/ב
[3] תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא/ב
[4] או"ח סימן תרע
[5] כמו שמצאנו בכל מקומות בתנ"ך כשחנכו המשכן ובית המקדש היו שמונה ימי חנוכת המקדש
[6] תהיילים פרק לד פסוק טו