פרשת מקץ - מקימי מעפר דל

sandבפרשתינו ,פרשת מקץ,אנו מוצאים את יוסף כשהוא עולה לגדולה. מהירות המהלך האלוקי מדהימה אותנו "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון", והנה תחילת הגשמת החלומות מתחוללת לנגד עינינו. אם ננסה להבין את המהלך במישור רציונאלי, למרות שברור לנו ש"לב מלך ביד ה' ", יש מקום לתמוה כיצד ממנה פרעה איש זר, עברי, להיות משנה למלך מצרים? ואפילו אם נניח שיוסף חכם ונבון מאד, עדיין המינוי מפתיע ביותר שהרי לא כל אדם חכם ונבון מתאים לנהל ממלכה.

 

 
ניתן לתרץ שאלה זו בכמה כיוונים:
1. ה"משך חכמה" מעלה כיוון מעניין: לפי דברו פרעה מבין שבזכות יוסף, שבעיני העם נתפס כמגלה עתידות ויודע רזים, תתגדל ותתרומם ממלכתו של פרעה. כלומר שפרעה מבין שיש כאן פוטנציאל להפוך את יוסף לאל בעיני המצרים, כידוע על פי המדרש שפרעה ניסה להראות בעיני מצרים כאלוה.[1]

 

2. הרמב"ן מדגיש שפרעה התרשם כל כך מהפתרון המיוחד שנראה כל כך אמיתי עד שהסיק נכונה שרמת חכמה ותבונה כזאת אין בכל מצרים לכל ענין ותחום. מדבריו משמע שבעולם העתיק היכולת לפתור חלומות נעלמים היתה נערצת כל כך שהקדימה כל דבר אחר.
ניתן להביא ראיה מכך שפרעה משנה את שמו של יוסף בפי ההמון ל"צפנת פענח". כלומר שאף על פי שרשמית הסיבה למינוי יוסף הוא ש"אין נבון וחכם כמוך" שהרי יוסף בעצמו ממליץ לפרעה למנות "איש נבון וחכם". אך קריאת השם הזו מעידה על התוכן הפנימי של מושא ההערצה של פרעה.
ראיה נוספת להלך הרוח המיסטי שרווח במצרים היא העובדה שאנו פוגשים על כל צעד ושעל את "חרטומי מצרים". חרטומי מצרים היו למעשה שרי ההנהגה ויועצי פרעה בדור היציאה ממצרים והיו "עושים בלהטיהם" כלומר קוסמים בלשוננו. העובדה שפרעה השתמש בשרותיהם כדי להתמודד עם האותות האלוקיים , מלמדת שענין הקסמים לא היה זר במצרים ואין זה בלתי סביר לטעון שההערכה הרבה לכל ענין מסטי היתה מקובלת במצרים העתיקה הרבה לפני דור הגאולה ממצרים.

3. ניתן לטעון שמה שהרשים את פרעה יותר מכל זו היכולת הגבוהה יוסף בראיית הנסתר יחד עם התרגום המיידי של המסרים בחלומות להתארגנות מעשית. ומעל הכל הצניעות שמעטרת את הכל "בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה". חיבור כזה נדיר של תכונות וכוחות עדיין לא ראה פרעה, והוא מגיב בהתאם.

פרעה רואה לראשונה אדם שלא רואה את עצמו במרכז ומנסה לזקוף כל הצלחה לזכותו, הוא כמובן אינו רגיל לכך שהרי כל מלך מוקף תמיד באנשים שעיקר עניינם הוא קידומם האישי. במיוחד במצרים הענין הוא נדיר שהרי במצרים סבבה עוצמתו של פרעה סביב הערצה אישית לכוחו. "לי יאורי ואני עשיתיני". ניתן להניח שגם בין עבדי פרעה היתה היררכיה שמבוססת על כוח ועוצמה שכל אחד משרי פרעה ניסה לשדרה כלפי חוץ. יוסף מרשים בענוותנותו שכל כך שונה בסביבה המצרית. ובהיותו כלי טבעי להשראת השכינה האלוקית.

ניתן להניח שפרעה הספיק לשמוע על העבד עברי שהיכן שהוא נמצא שורה ברכת שמים, וכעת הוא מבין גם מדוע.
כמו כן הוא מבין שאדם שאינו רואה את עצמו במרכז אלא רואה עצמו כשליח ההשגחה יהיה מסור לתפקידו ולא יאיים על מלכותו של פרעה.
הבנה זו חשובה היא מעל ומעבר להבנת שיקוליו של פרעה. לנו היא עוזרת להכיר יותר לעומק את יוסף הצדיק. עלינו להבין איזה מרחק עשה יוסף מהתקופה הראשונה של חייו שכדברי חז"ל היה בהם גם שמץ גאוה וטיפוח עצמי –" 'והוא נער' שהיה עושה מעשה נערות, והיה מתקן ומסלסל בשערו".

כמובן שבזכות התבגרות זו והפנמת היסוד "דלית ליה מיגרמיה כלום" [שאין לו מעצמו כלום], מצליח יוסף להגיע לאותה מדרגה של צדקות ייחודית שמאפשרת לו לתפקד בתוך מצרים הטמאה ולהיות כל כך קרוב לקב"ה מחד, ולשמש כמעין "שר אוצר" מאידך. 
אכן פרעה זיהה נכון. עומד לפניו אדם שבפשטות וטבעיות מסוגל לתרגם מיד מסרים שמימיים לפעולות מעשיות, כי כל כולו הוא חיבור בין שמים וארץ.

כשיעקב פוגש את יוסף הוא קורא קריאת שמע עלפי דברי חז"ל. לעומת זאת יוסף זכה שכל חייו הבוגרים היו קריאת שמע מתמשכת, ומסירות נפש לה' ולתורתו. 
אין צורך גם להאריך ,על רקע הנאמר, במהות הקשר שבין פרשה זו,שתמיד חלה בחנוכה, לבין חג החנוכה שמרומם את המציאות שלנו למדרגה של נס ומחבר עליונים ותחתונים ג"כ.


[1] לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה, לא היה יוצא אלא המימה [בבוקר] לפי שאותו רשע היה משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו לפיכך היה יוצא בבקר... [שמות רבה, פרשה ט]