פרשת ויגש - העכבות בעקבות איש תם

black"מעט ורעים היו ימי חיי..." - עוד מבטן אימו לא זכה יעקב אבינו עליו השלום לישב בשלווה וללמוד בנחת: "ויתרוצצו הבנים בקרבה"... "וידו אוחזת בעקב אחיו". חייו למעשה נארגו מסבך רצוף במאבקים ויסורים. הגאון מוילנא בהברקה סוכם את מוקדי היסורים במילות ההרגעה של אמא רבקה - "עלי קללתך בני" – " עשיו לבן יוסף" – זוהי קללתך.
מדוע 'זכה' לכל כך הרבה סבל?

 

תשובה א':
אלו הטירונות והקורסים שיעקב אבינו צריך לעבור כדי להיות "יעקב אבינו". "מתנות טובות נתנו לישראל ואינן נקנות אלא בייסורין". בלעדיהם יעקב לא היה מתחשל ומתפתח ונהיה אותו ענק רוחני המהווה את שורשו של עם ישראל.

תשובה נוספת:
יעקב ועשיו נועדו לשני תפקידים שונים: עשיו שמבטן כבר היה טבוע בו יצר חזק ביותר היתה תכנית לעבודת ה' יחודית של ההתמודדות עם היצרים והתגברות עליהם. לעומת זאת ליעקב היתה תכנית עבודת ה' שכל כולה עיסוק בקודש במלא האון.
קל יותר להיות איש תם יושב אוהלים מאשר להיות איש ציד שמשתדל להיות איש תם. עשיו נסחף אחרי עולם יצריו ויעקב תופס גם את תפקיד ממלא מקומו של עשיו לעבודה מתוך התגברות.
יעקב צריך לקבל את ההכשרה המתאימה לחיי חומר עם ההשלכות היצריות שלהם. הוא למעשה נאלץ לעשות שלא כטבעו ולעסוק יותר בעולם החומר בשיאי שפלותו ומתוך כך להתמודד עם הפערים שבין חיים שמוֹקְדָם הוא החומר מחד והרוח מאידך, יעקב איש תם יושב אוהלים, מוצא עצמו במגפיים של אחיו התאום שלכתחילה היה ה'מַשְלִים' את התכונות שאין בו ביעקב.

עד עכשיו הצענו תאוריות יפות וחשובות אולם חז"ל והמקראות עצמם מכוונות אותנו להבנה נוספת, תמרורי תורה:
ישנן הרבה הקבלות ענייניות בין אירועים שונים בחיי יעקב בליווי הנחיית 'מילים מנחות' המקשרות את סבלותיו של יעקב לאירוע אחד והוא "בא אחיך (יעקב)במרמה ויקח ברכתך".
מרמה זו רודפת את יעקב משם ואילך.

מרמה גוררת מרמה:
יעקב נאלץ לִגְלות ולהיות תלוי בלבן הָאֲרַמִי הָרֲמָאִי. שם לבן, לאה ורחל יחדיו בפועל מרמות אותו אחרי השקעה מרובה כאשר שיתוף הפעולה של רחל יש בו 'טעם' של הפגיעה באימון והכבוד של אביו יצחק. ומעשה לבן שהכניסו לביתו כאח כמוהו ממש כמעשה יעקב לעשיו. כשיעקב זועק זעקה של שבע שנים בריבוע "למה רימיתני" תגובת לבן "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" נשמעים באזניו של יעקב כמדקרות ברזל 'אצלנו הצעיר לא מקדים את הבכור גם אם אולי אצלכם זה עובד כך'. חז"ל מכוונים אותנו אל ה"מידה כנגד מידה" שארעה ליעקב כשביסוסה הוא מהשימוש במילים 'מרמה' והקבלה לענין צעיר בפני הבכור-בכורה. כל פעם שהוא רואה את לאה הבאה לביתו במרמה הוא 'רואה את עצמו במראה': זה מזכיר לו את מעשה המרמה שלו עצמו ולכך השנאה הכבדה כלפיה.
אף בניו מרמים אותו כפי שהוא רימה את אביו. בניו פוגעים ומכאיבים בבכורו האהוב יוסף כפי שהוא פגע בבכורו האהוב של אביו. אף כאן המקרא מכוון אותנו לכך: כשיעקב מרמה את אביו יצחק שואלו "האתה זה בני עשיו אם לא" והכתוב מציין ש"ולא הכירו" כשבני יעקב מרמים אותו לשונם הוא "הכר נא הכתונת בנך היא אם לאו". למעשה ההקבלה מפורטת בהרבה: יעקב נעזר בבגדי החמודות של עשיו אחיו וכאן האחים בבגדו המיוחד של יוסף. יעקב לבוש על ידיו וצוארו בעורות עזים ובדם עזים הטבילו את הכותנות ע"מ לרמות את יעקב.

אך יש כאן ממד נוסף של התפתחות והתקבעות של חטא במערכת של עם ישראל חלילה: בני יעקב נוהגים במרמה כלפי אנשי שכם ובהעלמה מאבא למעשה גנבו אף את דעתו. יעקב מגלה גם שזה טבעי לבניו להשתמש ברמיה בהעלימם ממנו את תכנית השמדת שכם וגם השימוש במרמה כדי להגשים את המבצע. גם כאן התורה בלשונה מדגישה לנו זאת: "ויענו בני יעקב את שכם ... במרמה... לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת אחותינו..." כנגד "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" ו"לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה...".
מוסיף לכאב שיעקב בהחלט יכול לשער שגם ממנו לקחו דוגמא חינוכית זו שגנב את לב סבא בבריחתו ועוד (למשל: אבא אמרת לדוד עשיו שנוסעים לשעיר"? לא! 'רק עבדתי עליו'. זה 'לא כדאי'. ואולי מסיפור לקיחת הברכה (אם יידע אותם על כך) או מאמא רחל גונבת התרפים ומחפה על כך ברמאות. איננו יודעים מה היתה תגובת המשפחה אחרי שהתברר שרחל "עבדה" על סבא...

אם נסכם את ההקבלות נראה שהם מסמנות חטא סביב מעשה המרמה אם כן אז מה הוא החטא?
האם עצם זה שרימה? הרבה מקורות מצביעים על כך שהיה אנוס על פי הנבואה לנהוג כפי שנהג וכי לקיחת הברכות היתה מוצדקת ולרצון (הברכה חלה, והאם פעלה על סמך הוראת נביא או נבואה עצמית, יעקב קנה את הזכות ויצחק לא ידע ...) א"כ צריך להבין שהבעיה היא שהכאיב לעשיו אחיו ויצחק אביו אך האם זה הגון לראותו אשם בכך הרי זה היה מחוייב המציאות?!

איש תם - תמים תהיה
נראה לי שיש שתי נקודות לטעון: האחת ביחס לשלמותו של יעקב: חוסר ההזדהות עם הכאב שנגרם לאחיו ולאביו במיוחד כשהוא עצמו העושה! 
נקודה שניה קיימת ג"כ: אילו יעקב היה חומל על אחיו ואביו אפשר שהיה מוצא את הדרך לפצות על לקיחת הברכות. ייתכן שאם היה אכפת לו מעשיו בשלב מוקדם יותר במקום הנתק בין איש האוהלים ואיש השדה היה מנסה לגשר ביניהם אז בודאי שיעקב היה אדם אחר ואף עשיו אולי לא היה עשיו הרשע.

חז"ל נוקטים שמעשה שכם לדינה אירע עקב זה שהסתיר את דינה מעשיו כאשר אדרבה, היה עליו לעודד את השידוך! מי מחז"ל היה מוכן לשדך את ביתו ל'רבע עשיו'? למעשה חז"ל מנגנים לנו על המקום ליותר אכפתיות ליעקב מחזרתו בתשובה של עשיו. מידה כנגד מידה יעקב חווה כאב. את כאבו של עשיו ויצחק. גם בניו מכאיבים לאחיהם יוסף.

נראה שיש לטענה שזהו מוקד החטא גם ביסוס מהפסוקים:
אין כל גילוי של רגישות לכאבו של עשיו ואביו. אמנם ניתן לטעון שהתורה לא תמיד מגלה רגשות. ובכ"ז, ישנם שני תיאורים שבולטים בפסוקים ביחס ל-מה כן הציק ליעקב בהליך: א) בפסוקים מתואר חשש שאולי אביו יקללו במקום לברכו. ב) חז"ל מצביעים גם כן על הקושי של יעקב להוציא שקר מפיו: האתה זה בני עשיו? אני (יעקב). עשיו (הוא) בכורך. עשיתי ככל אשר ציוויתני, וללא צל של רמז לאיכפתיות לאבא או לאח. כאשר עשיו רוצה לאכול, יעקב מנצל ההזדמנות 'לסחוט' ממנו את הבכורה במה שנראה כ'תנאים לא הוגנים'. כאשר הרקע שהתורה משדרת של האחים המתרוצצים ברחם אימם והאחיזה בעקב האח נראה שהם נכונים לרוצץ זה את זה. אף התאורים איש תם יושב אוהלים לעומת איש ציד איש שדה מראה את הנגודיות חוץ מהבדלי הקול וסגנון הדיבור וההתנהגות של עשיו השעיר, מוֹתִרִים רושם של נתק מוחלט.

"כל מי שאומר שיעקב אבינו עליו השלום חטא אינו אלא טועה"
תשובה זו דורשת בירור מעמיק שכן כמדומני שאילו חז"ל היו רואים ניתוח זה עם אצבע מאשימה ליעקב אבינו היו מאשימים אותנו ב'תנ"ך מתחת לחגורה'. והיו מכריזים: כל מי שאומר שיעקב אבינו ע"ה חטא אינו אלא טועה!

שמירת עיניים מתנ"ך בגובה העיניים
אז אולי עלינו לא להתבונן ולשפוט את מעשיו?! נראה שהמקרא וחז"ל שמעלים חלק מההקבלות שהזכרנו מכוון אותנו לקשר בין החטא והתוצאה כך שהם שמלמדים אותנו שיש ללכת במהלך זה.

ההסבר הוא לענ"ד שמגמת התורה מבחינתנו היא ללמד אותנו מה נחשב חטא וזאת על ידי 'כיווץ' של יעקב לעולם שלנו שכן דרך מה שדמיוננו תופס את מהלך חיי יעקב אנו מקבלים את ה'שעור' שאנו צריכים כדי להצליח בהתמודדויות שלנו. בשביל זה אין חושפים לנו את ה'חטא האמיתי' של יעקב אלא את 'חטאו המדומה'. סיכום ביניים: אנו (על כרחנו!) מדמיינים את יעקב באופן מגושם וגס יחסית לעומת האירוע האמיתי כדי להפיק לקחים הנוגעים לנו. כדי לא למעוד בנקודות שנראות כמעידות של יעקב.
מה הקשר בין דמיונות לתורה?! זה לכאורה עיוות המציאות ההיסטורית של יעקב אבינו?! צריך להבין: אין זה עיוות - זה הַמְשָלָה למשהו שאנו מסוגלים לעכל משהו שאף נוגע לנו וקידומנו הרוחני.

יעקב דלעילא ויעקב דלתתא
זה לא לשון הרע על יעקב? לא. ברובד הרבה יותר גבוה מדמיוננו, שם ניצב יעקב היה בו חטא אך לא במשמעות שאנו רגילים בו. למעשה יעקב פשוט לא היה שלם ברום מעלתו ואני רוצה להציע שחוסר שלמותו היתה בכך שלא תפס את הדברים מהזוית של יצחק שכן קיבל את עשיו כמות שהוא עקב ראיה יותר גבוהה של ערכו והפוטנציאל שהיה גלום בו. השקפה יותר נמוכה בהסתכלות שלה איננה 'עברה' ו'עוון' אך זה בהחלט חסרון וכשנפשט זאת ונוריד זאת לעולם ברמת גובה העיניים שלנו את יעקב אז זה חוסר אכפתיות מספקת מעשיו. ואנחנו בהחלט אמורים ללמוד על ההשלכה של החטא של יעקב על עולמנו כי אנו כבני בניו צריכים להיתקן בהשלכות חסרון אבינו המתגלמות בנו והשייכים להתמודדויות שלנו לתיקון שלנו.
סיכום ביניים: התורה עוסקת בסיפור חיי יעקב בשני רבדים של חטא. האחד ברובד של יעקב אבינו שאז המושג חטא הוא במשמעות של חוסר שלימות לעומת חטא ברובד שאנו רואים כחטא שעניינו איננו 'פחות אידאלי' אלא פשע ועוון גם אם ראוי יהיה להצדיק עקב הנסיבות המורכבות את אי העמידה בנסיון.

ברובד שלנו נכון לומר על יעקב אבינו ע"ה ש "כל מי שאומר שיעקב חטא אינו אלא טועה". כי ברובד שלנו אנו למעשה איננו עוסקים ביעקב אבינו אלא בבבואה דבבואה של יעקב - בעצמנו. יעקב שעולה בדמיוננו בקריאת המקראות, הוא למעשה מייצג את עצמנו ב'מראה' בהתמודדויות המקבילות להתמודדויות שבחיינו אנו.
כלומר גם אם הבנתנו במקראות היא שיעקב לא היה אכפת לו די מעשיו ויצחק, על פי האמת ה'היסטורית' לא היתה כלל בעיה מוסרית:
אילו היינו שם איך היינו שופטים את יעקב? אילו היינו שם אז או שהיינו רואים שהוא כאב את כאב עשיו, שאנו תופסים כרמה גבוהה של קירוב הרחוק בעבותות אהבה שבאמת לראוי לחמול עליו.
או שהיינו מעכלים שעשיו הוא כה רשע אז אף אחד לא היה חולם שצריך להרגיש סימפטיה או רחמים כלפי שכזה ו'היינו כחולמים' שראוי היה לנהוג בו אחרת. אי לכך יעקב התיאש ממנו אך יצחק ראה לנשמתו הגבוהה וההשלכות שיהיה במשך הדורות מכל קידום וקירוב שיצליח לעשות לעשיו.

אילו היינו שם אפשר שיעקב כן חווה זאת במה אולם התורה באה ללמד אותנו איך אנו נצליח להתנהג לתפארת כך שגם אם 'מגיע ליעקב לקבל את הברכה' וממש לא מגיע לעשיו היה על יעקב לחוש בצערו של האח ובקושי הנפשי של לרמות ולצער את אבא. מאידך המקרא וחז"ל בהחלט מכוונים אותנו לראות את יעקב כעושה חטא אולם זאת לא לשפוט אותו - הוא עדיין ענק שבענקים שאיננו יכולים אף לעכל את גדלותו או ירידותיו -אלא לצורכי למידה ויישום לגבינו בלבד. מצפים מאיתנו לנסות ולהכנס לתוך הנעליים של יעקב וללמוד בהתמודדויות שהיו לו מה הם נקודות ההתמודדות שעולות כדי שאנו נוכל להשתדל ולנצח בהם. כיצד עלינו לנהוג במצבים מורכבים שנסיבות החיים מציבות בפנינו כשהצפיה היא שעבודת ה' שלנו תהיה עבודת ה' 'לתפארת'. ושנלמד את השעור החיים החשוב בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים' כיצד ננהיג עצמינו ב'תפארת'.
יש לנו דרך - דרך ה'תפארת'

מהי דרך התפארת?
פעמים רבות מדי קבלו את פרס המדינה דמויות שקשה ביותר לנו לקבל שסיכום מפעל חייהם הוא ל'תפארת מדינת ישראל'. אולם זה בהחלט הדגמה טובה של המושג: לנהוג בתפארת הכוונה היא להשכיל ולשלב בין יסודות שונים ואף הפכיים וליצור דבר מורכב אך בהרמוניה המאחדת אותו למכלול אחד. בשילוב הזה שבין הקִרְבוּת המיוחדת של אהבה וחסד של אברהם אבינו והקב"ה כלפיו מחד ומאידך היראה וההתגברות של "פחד יצחק". אמנם גם לאברהם ויצחק היו התמודדויות שלא יאמנו אולם יעקב התייחד בפרקי זמן ארוכים ביותר של התמודדות מתמדת מכיוונים שונים. ברגע שדרך היא מורכבת מאוד, מסובכת, יש תחושה מתמשכת של חוסר בְּרִירוּת המובילה לחוסר שמחה וסיפוק בחיים. "אין שמחה כהתרת הספקות" -כי אין כמו הספק שמשרה על האדם מתח.

תחושת ה'אין דרך'
כשלפעמים פונים ימינה ופעמים שמאלה, מי שאיננו יודע את הדרך חש בלבול. הוא חש שלעתים הוא זז קדימה ולעיתים אחורה וחושש שאולי בסופו של דבר הוא כלל לא התקדם. הוא איננו מעכל שהתנועות ימינה ושמאלה היו רק לשכלול השביל וכי התנועות ימינה ושמאלה לא היו לאורך הדרך אלא רק הרחיבו והרחיבו אותו לרחבו תוך כדי התנועה ליעד. מעשי 'בבואת יעקב', לא לוו במישור התודעתי והרגשי בהתחשבות ובצער בכאב אחיו ואביו שאהבו במיוחד. יעקב איש ההלכה תפס ופעל כנגד "עשיו הרשע" וברמיית 'אבא ש'רומה' כאשר יעקב רק מתקן את המעוות כברירת מחדל כשזאת ההכרעה של ההלכה אולם הוא לא ליווה את עשיית המעשה בהזדהות עם 'קרבנותיו' כאשר הם אחיו תאומו ואביו. הוא חושש מפני שאולי יביא על עצמו קללה במקום ברכה אך איננו חושב כיצד נקלעתי למצב כה גורלי שאני פוגע באחי עשיו ואבי.

לחזור לתמימות!
ה'שעור שלנו' הוא שיש לעשות את המעשה ביותר שלימות וכי חוסר הרגישות שלנו באירועים דומים לכאלה של יעקב הוא לא רק חוסר שלימות אלא כשלון. התורה רוצה שנלמד שיש להיות יותר רגישים ולא לפגוע באח, אב ורֵעַ. אחי יוסף שהתחפרו בחטא בכדור השלג שהחל מרמיית הלב לאחווה של יעקב לעשיו ולאביו, זכו להגיע להכרה זו "אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" אך זאת אחר שכשלו בכך 'בגדול'.
אף שיעקב נהג נכון למעשה עם כל המורכבות של המצב, הכתוב איננו יוצר את הרושם שיעקב עשה את המעשה מתוך שלימות הכרתית אמיתית ופנימית.

כולנו מכירים אצל עצמנו מצבים בהם אנו עושים מעשים בהם הנגיעה האישית מתנגנת – זה מנת חלקינו מאז חטא עירוב הטוב ברע – אך אין מנוס: הנגיעה האישית אף באה לידי ביטוי בשלימות המעשים ובעצם המעשים: היא 'תעוור' "עיני חכמים ותסלף דברי צדיקים" גם משה רבינו פסול להעיד על עצמו. זה חלק ממצבינו בהגדרה כבני אדם לעיתים שלא במודע אך לעיתים תוך ספק אי תשומת לב ספק התעלמות. אלה נקודות הבחירה שבפנינו לטוב או לרע. להזדכך ולהיות יותר תמים או להיאחז בסיגי רע שקשה לנו לוותר עליהם.

אנשים הגדולים באמת נמדדים במצוות ועבירות ה"עקב" - אלה שדשים אותם בלא לשים לב ולעיתים בוחרים לא לשים לב...
ואנו, עלינו מוטל להשתדל לחזור לתמימות עם אוצרות המורכבות וההתמודדות.

כי אם תהיה "תמים. – תהיה עם ה' א-להיך"!