פרשת ויגש - הלל והודאה

מאת: הרב משה אדלר

קטגוריה: מ. פרשת ויגש

מאי חנוכה? דתנו רבנן... שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא:), וכן נתקן בתפילת "על הניסים" – "להודות ולהלל לשמך הגדול".

מה בין הלל והודאה? לכאורה מילים נרדפות הן, אך בכמה מקומות משמע שמשמעותן שונה, כמדרש – "בעשרה לשונות של זמר נאמר ספר זה (תהילים): בניצוח, בניגון, במזמור, בשיר, בהלל, בתפילה, בברכה, בהודאה, באשרי, בהללויה, כנגד עשרה בני אדם שאמרוהו..." (רש"י בתחילת ספר תהילים).

על דרך הפשט מסביר המלבי"ם כי הלל הוא על שבח הבורא, והודאה היא על הטובה. זהו הסבר חנוכת המזבח וההיכל בתקופת עזרא: "ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו... על הוסד בית ה'" (עזרא פ"ג, 11). עפ"ז שלושת הברכות הראשונות ב"שמונה עשרה" אלו ברכות הלל, ושלושת האחרונות – ברכות הודאה.

 

דרך שונה מעט מביא בעל הכתב והקבלה (ויקרא פ"ז, 12), דלשון הודאה בתנ"ך ענינה בעיקר הוא הכנעה, "כי שורש הודה הוא ידה, וענינה נתינת יד, ולשון נתינת יד מורה בלשון המקרא על הכנעת עצמו לרצון אחרים. ומן הענין הזה "מצרים נתנו יד", "נתנו יד תחת שלמה"... ולזה כורעים במודים כי טעם מודים אנחנו לך – נכנעים אנחנו לעבודתך... וכניעה המכוונת במילת הודה הוא מפני הכרת מעלת האדון עליו, לא מיראה ולא מתוחלת... ובזה נבין מאמר שלמה (מלכים א ח, צד) "בהנגף עמך... ושבו והודו את שמך "כלומר הכנעה הצריכה אל התשובה... וכן זבח התודה הוא קרבן שאדם מביא להראות הכנעתו לפניו יתברך...". לפ"ז הלל הוא על שבח, הודאה זו הכנעה שמתוכה אנו מחזיקים טובה.

דרך שונה מופיעה ב"שפת אמת" במקומות רבים: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות": בבוקר מאיר אור החסד, האור המשפיע ללא גבול ומידה בעולם. בלילה, בשעת חשיכה מסתתר האור במלבוש הטבע, ואז צריך אמונה (מקץ תר"נ). זהו החילוק בין שבת לימי המעשה, שבשבת שפע הבורא בגלוי, ובימי החול מתלבש בטבע. (מקץ תר"נ. ובשנת תרל"ז מחלק כה"ג בין שבת וראש חודש).

שתי הבחינות גלומות ב"הלל והודאה": "הלל כשמתגלה האור. ולכן אין אומרים הלל רק ביום... ואלה הימים שבתות וימים טובים... והודאה... על הגלות שאנחנו בה. לידע ולהאמין כי מי שעשה לנו ניסים אז, יעשה לנו ניסים גם בגלות הזה". הלל והודאה כחסד ואמונה, כגילוי והסתרה.

בלשון אחר (שפת אמת, חנוכה, תרל"א) "לשון הודאה הוא על מה שהיה נראה לא טוב, והאדם מודה שהוא טוב וחסד... הודיה הוא אחר התיקון שהאדם גבר על היצר הרע ולא נדבק בעולם הזה אף שהיו לו כמה נסיונות, ואז מודה על הנסיון שהיה צר לו אז, מודה עתה. כענין אודך כי עניתני, שרואה למפרע שזה היה חסד עליון. אבל הלל הוא מי שמופרש מהעולם הזה, ומשבח ע"י שרואה גבורת ה' ונפלאותיו...", "בהלל נזכר איך בני ישראל מיוחדין להקב"ה שגאלנו ממצרים להיות לו לעם נחלה. והוא מדרגת בנ"י בעצמותם... אמנם הודאה הוא כשאין עבודת התחתונים כראוי, ולכך מתרחקין ממלכות שמים קצת. אך כשהקב"ה ברחמיו עושה ניסים לבנ"י מודים לפניו יתברך, שע"י שנתרחקו ואח"כ מתקרבין מצד זה יש בחינת הודאה..." (חנוכה תרל"ז).

לפי זה ההבדל בין הלל והודאה הוא כהבדל שבין הצדיק לחוזר בתשובה, בין הבנים לעבדים, בין זה שרואה השי"ת בגלוי לבין זה שהוצרך לעבור דרך ארוכה וקשה כדי לגלותו.

החילוק הנ"ל, מסביר השפת אמת, הוא שבין יוסף ליהודה. בפרשת ויגש אנו מוצאים את העימות הגלוי הראשון שביניהם: "ויגש אליו יהודה... יוסף שור שנאמר בכור שורו הדר לו. ויהודה ארי שנאמר גור אריה יהודה. מי עמד כנגד השור? הארי... בשעה שהיו יהודה ויוסף מתווכחיו זה עם זה אמרו מלאכי השרת זה לזה בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין בינהם ועומדין בנוהג שבעולם שור מתיירא מפני ארי, ועכשיו שור וארי מתנגחין בינהם ועומדין. והקנאה ביניהן עד שבא משיח" (תנחומא ויגש, ג-ד בדילוגים). עימותים רבים בתנ"ך בין יוסף ליהודה, רובם סמויים ומיעוטם גלויים: במכירת יוסף, ביציאה ממצרים (בני אפרים שיצאו שלושים שנה קודם זמנם מול נחשון שקפץ לים), בחלוקת המלוכה בין רחבעם (יהודה) לירבעם (יוסף), בהבדל שבין משכן שילה למקדש בירושלים, משיח בן יוסף ובן דוד ועוד, ואין כאן מקומו להאריך ומ"מ. השפת אמת מאיר לנו נקודה חשובה בשוני ביניהם: יוסף הוא הצדיק יסוד עולם, בחינת השבת, נזיר אחיו, שורש הגאולה שאינו מרגיש הגלות לעולם (חנוכה תרל"ג), שלכן כל זמן שיוסף חי וזכרוהו, לא התחיל השיעבוד במצרים לעומתו. יהודה מלשון הודאה, ששב בתשובה, התרחק – והתקרב שוב (עי' שפת אמת מקץ תרל"ז, תר"נ, חנוכה תרל"א, תרל"ד, תרל"ז תרמ"ה, תרמ"ו, תרנ"ו ועוד). לכן "הלל והודאה הם בחינות יוסף ויהודה... וכתוב בחרבי ובקשתי והוא בי כוחות: של יוסף הנקרא חרב, ויהודה שנקרא קשת... והחילוק שבין חרב לקשת כי חרב הוא מלחמה פנים בפנים והוא הצדיקים הגדולים שיש להם כח להלחם. אבל נמצא מי שאין לו הכח הזה... וזהו הנקרא קשת שהורג בעורף".

יוסף הצדיק רואה בעולם את ה' בגלוי. אדם כזה פעמים רבות לא מבין את אלו שעסוקים בעולם הזה, את הקשיים, את ההתמודדות עם יצר הרע, את הנפילה והקימה אח"כ. אדם כזה לא מבין את העולם הזה. יהודה לעומתו מבין גם מבין: הוא עצמו חווה נפילה וקימה, חטא ותשובה, ומתוך החושך ראה את האור. זו הסיבה מדוע דוקא מיהודה צמחו הפוסקים המנהיגים והמלכים ("לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו"), שמנהיג אמיתי מבין ומכיר את כל הציבור (ראשי תיבות – צדיקים, בינונים, רשעים).

"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן": זקן הוא התלמיד חכם, אין זקן אלא זה שקנה חכמה (קידושין דף לב:). שיבה כמשמעו, הזקן שעבר הרבה בחייו, ובעל נסיון חיים רב. בנוהג שבעולם יניק וחכים (שְכַלוּל בזקן, עי"ש בגמרא, לרבי יוסי הגלילי ולהלכה) מקבל כבוד רב מבעל הנסיון שנפל וקם נפל וקם ולמד בדרך הקשה את שהחכם ידע מלכתחילה. ובכל זאת ה"שיבה" קודם בפסוק ל"זקן". שעל זה אמרו חז"ל באבות "אין חכם כבעל הנסיון" – אין חכם כבעל הניסיון פירושו: אפילו יותר מהיניק וחכים שלא נכשל כבעל הנסיון, למנוסה יש נופך מיוחד, הבנה ועומק שאין לחכם הצעיר.

זהו שבין יוסף הצדיק ליהודה המנוסה.

[על דרך הנסתר, הלל= שם אדנות בגימ', הודאה = אהי-ה, סתים וגליא, ובצירופם הוי הללוי'ה= שם אלקים, הקב"ה שבטבע].