פרשת ויגש - התוכחה לעתיד לבוא

guilty"ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" נאמר במדרש: רבי אלעזר כשהיה מגיע לפסוק זה היה בוכה, אמר ומה תוכחה של בשר ודם כתוב בה "ולא יכלו אחיו לענות אותו", תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה. אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קטנן של שבטים היה ולא יכלו אחיו לעמוד בתוכחתו לכשיבוא ד' ויוכיח את כל אחד לפי מה שהוא על אחת כמה וכמה".
נשאלת השאלה: היכן מצינו שיוסף הוכיח את אחיו?

 

א) כותב הגאון רבי חיים שמואלביץ זכר צדיק לברכה: מהותה של תוכחה אינו דווקא דברי כיבושין ויסורין של דברים, אלא תוכחה היא "העמידה על הטעות", וכשנוכח אדם לדעת כי טעות היא בידו הרי זה קיבל תוכחה. כאשר אמר להם יוסף "אני יוסף אשר מכרתם אותי" בזה הוכיחם, שכשמכרתם אותי כוונתכם היתה לבטל את חלומותי שחלמתי – "השיבולים שמשתחוות", והנה נוכחתם לראות שאדרבא לא רק שביטלתם את החלום, אלא אתם שגרמתם לחלום להתגשם, וזו התוכחה הגדולה, שאדם רואה שכל מחשבותיו הם להיפך ממה שחשב והיה חי בטעות.

ב) בספר "בית הלוי" מסביר: התוכחה היתה, שיש סתירה בדבריהם, שהנה, כשניגש יהודה לשכנע את יוסף שישחרר את בנימין, מה אמר לו, שכל דאגתו על אבא "ועתה כבואי אל עבדך אבי..." אמר יוסף כל דאגתכם היא על חיי אביכם איך יחיה בלי בנימין, מדוע כשמכרתם אותי לא דאגתם עליו? "ויאמר יוסף אל אחיו אני אחיכם העוד אבי חי"? אחרי כל הסבל שגרמתם לו מאז שמכרתם אותי כששמעו זאת נבהלו מפניו (כך כתבו גם תורה תמימה "וכתב סופר").

בספר "לב אליהו" מסביר על פי הסבר זה את המשך המדרש "אוי לנו אוי לנו מיום התוכחה" "מה זה "דין" ומה זה "תוכחה""?
"דין"- זה על המעשים עצמם, "תוכחה"- על הסתירות שיש במעשיו ודיבורו של האדם.

וכמו שמצינו ב"תנא דבי אליהו" (זוטא פרק י"ד): "פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום ומצאני אדם אחד, שלא היה בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ ומלעיג ובא כנגדי, אמרתי לו בני מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין אמר לי, רבי יש לי דברים שאני משיב, בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה, אמרתי לו בני, מה מלאכתך? אמר לי, ציד אני, אמרתי לו, בני, מי לימדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו, תשליך לים ותעלה דגים מן הים? אמר לי רבי, בזה נתנו לי בינה ודעת מן השמים, אמרתי לו: ומה להביא פשתן ולארוג מצידות ולהשליך לים ולעלות דגים נתנו לך בינה ודעת מהשמים, ולדברי תורה שכתוב בהם "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" לא נתנו לך בינה ודעת מהשמים? מיד הרים קולו בבכי, אמרתי לו בני אל ירע לך, אלא כל שאר בני אדם באי עולם הן משיבין תשובה זו על אותו עניין שהן עסוקין בו אבל מעשיהם מוכיחין עליהם".

אנו רואים איזה יראה גדולה היו לרבותינו ואמרו "אוי לנו מיום הדין" מהחשש שמא סותרים הם מעשיהם, ואנחנו יתמי דיתמי מעשים רבים אצלנו סותרים מיניה וביה, מצוות רבות אנו לא עושים ובפינו תירוצים שונים ומשונים – שערי תירוצים לא ננעלו, וכאשר הדבר נוגע לתענוגי עולם הזה כל התירוצים נמוגו ואינם קיימים כלל ועיקר הכל במרץ ובחשק רב.

שמעתי פעם סיפור על אדם, שאחד מבני משפחתו התחתן, כאשר דיבר אותו אדם עם בני הזוג, התברר ששני בני הזוג שירתו בצבא והתחזקו מאוד. הכלה פנתה אל אותו אדם, וביקשה מהאדם שיגיע בשבת בבוקר לתפילה בזמן, ענתה אשתו של אותו האדם: "האם את קמה כה מוקדם לתפילה"? ענתה הכלה: איזו שאלה. ועל כך אמרתי בליבי: ישנם אנשים כששירתו בצבא היו קמים השכם בבוקר בשעות לא שעות, וכעת ישנה חשיבה לקום מאוחר לתפילה?!

כמה אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולראות שבאמת אין סתירות במעשים שאנו עושים ביום יום, כדי שבאמת שכאשר נגיע ליום הדין לא ימצאו לנו ויראו לנו את הסתירות במעשינו. כמו כן אדם צריך לשים לב לא לומר לעצמו לא נורא אני אגיע למעלה יהיו לי תירוצים איך להסביר את מעשי?
שכן שברגע שיהיו לך סתירות בין החיים הגשמיים לחיים הרוחניים לא יהיו תירוצים כל כך טובים. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום".