פרשת ויגש - ב'עגלה' ובזמן קריב

מאת: הרב נחום ברנסון

קטגוריה: מ. פרשת ויגש

כאשר נחשף ליעקב שיוסף חי והוא מלך במצרים הוא לא מאמין לבניו, אולם כאשר "וירא יעקב את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם".

מדוע רוח יעקב 'קמה לתחיה' דוקא אחר שיעקב רואה את העגלות?

כמו כן מעניין מאוד, שהעגלות נועדו לשאת אנשים ורכוש. כאן ראייתם גורמת ל'נשיאת רוח' – "ותחי רוח יעקב אביהם" – האם קשר זה הוא צרוף מיקרים או השגחה צרופה?

תחיית רוח זו של יעקב – מה פישרה? שהוא מצא עניין לחיות – תוספת 'ויטליות'? הפך להיות תוסס ושמח?

 

בהתבוננות בפסוקים הבאים רואים התבטאות ל'חיוּת' זו בכך שיעקב נקרא בשמו הכללי והגבוה יותר 'ישראל'! (וכפי שלענ"ד יש להבין את המדרש האומר ומבסס מפסוקים שאף אברהם ואף יצחק נקראו 'ישראל').

נראה שכוונת הכתוב היא לכך שרוח הקודש מתחילה לשרות על יעקב.

חז"ל מלמדים אותנו כי כל אותה תקופה שפרשיות התורה עוסקות בעיקר בהורדת יוסף והתקדמותו במצרים עד לשליחת העגלות, רוח הקודש נתעלמה מיעקב. רואים זאת גם בפשטות מזה שהתורה – דבר ה' שמחייה, מקיים ומהווה תמידית את העולם עוסק ביוסף במצרים כשהעיסוק ביעקב יותר מעין קטעי קישור.

מודגש מהכתוב לכאורה שהשראת רוח הקודש נובעת מראיית העגלות - מדוע ראיית העגלות הוא הגורם לשינוי המיוחד הזה?

מופיע בחז"ל שרוח הקודש אינה יכולה לשרות כאשר האדם לא בשמחה כך בפשטות שורה על יעקב שמחה והיא בסיס ותשתית לשיבה של רוח הקודש אליו. אף יותר מכן: יעקב יודע שהתקימות ההבטחה הא-להיות בו בנויה על כך שיהיו לו שנים עשר בנים שיהיו התשתית לעם. כל עוד שיוסף איננו אז כל ההבטחה שהעניין הא-להי ישרה בכל בניו מעוכב מלהתקיים! מציאות יוסף וההתאחדות של המשפחה נחוצה בשביל צירת העם הנבחר ע"י ה'.

מדרשים רבים עוסקים בכך שהעגלות הם סימן ומוכח ליעקב שנשלחו מיוסף, בגלל סוגיית עגלה ערופה בה עסקו כשנפרדו ועסקנו בכך פעמים מספר בהרחבה בבית המדרש.

במדרש מופיע מספר מדרשים בוריאציות מעט שונות החושפים שיעקב עסק בזמן פרידתו מיוסף בנטיעת עצי שיטים, או בפרשיית עצי שיטים ויוסף שולח לאביו עגלות המרמזות על כך שהוא זוכר ענין אחרון זה שעסקו בו.

ע"פ שניים מהמדרשים העגלות נועדו סמלית (ניתן לבאר שהמדרשים הם משל למהות הקורות ולא קורות ברמה ההיסטורית – למי ששמע שיעורים שלנו בנושא מדרשי חז"ל) או אף ממש לשאת את הקורות של עצי השיטים למצרים למשמרת כדי שניתן יהיה לבנות מהם את המשכן.

יש בכך כמה מסרים גדולים וחשובים ביותר:

א יוסף מראה לאבא כי הוא עוסק בבנין בית המקדש.

בזוהר ובמדרש מופיע שלנשמת דוד לא היתה תוחלת חיים בעולם הזה וכי אברהם, יעקב ויוסף נתנו לו מימי חייהם הקצובים להם ע"מ שיוכל להיות בממשות בעולמנו לקדם את הגאולה. ע"פ התחשיב בזוהר ובמדרש יוסף נתן לו שלושים ושבע שנים מתוך שבעים שנותיו של דוד – רוב חיו! וכמו שדוד בניות עוסק בנויו של עולם בהקמת המקדש זה גם מה שמעסיק את יוסף. ע"פ זה מובנים דברי השיא של שירת הים "מקדש ה' כוננו ידיך" מחד כשמאידך "נקרע להם הים בזכותו של יוסף".

ב יוסף הוא הנושא את העגלה ומנהיג אותה "בכור שורו" – כמעט ה'עגלה הערופה בנחל' - (זה שמהטס שמשה זרק ליְאור, למשות את ארון יוסף מחיים את עגל הזהב) וכמקובל בתקופות עתיקות בעיקר פרים (עגלים) עסקו בנשיאת עגלות ומזה כנראה מקור השם עגלה = ובענייננו ממש יוצר את ה'עגלות' המאפשרות לשכינה להבנות והתבסס בכדי יצירת עם ישראל וחיבורו לה'.

בפשטות יש להסביר זאת במישור פשטני פשוט של דאגה להבאת עצי המשכן. ע"פ המדרש יוסף הוא הדואג להכין את הדרוש כדי להביא את אותם עצים שמתואר במדרש שאדם הראשון לקחם מגן עדן, מסרם לאברהם וממנו נמצאים ליעקב.

המקדש עניינו מקום השראת שכינה וחיבור העולם עם הקב"ה. יוסף שולח את העגלות המביאות את העצים שנועדים למשכן. עגלותיו של יוסף הן ה'נושאות את המשכן', הן הנושאות כביכול את השכינה. הן מרכבה לשכינה.

באופן עמוק יותר יש לראות זאת כהבהרה שיוסף ('משיח') הוא שדואג להוביל את העולם במסלול תיקונו להחזיר אותנו לגן עדן.

ג משכן איננו עשוי רק מעצים. המשכן עשוי לא פחות מזה, מעם ישראל קדושים ובמיוחד כשמדובר על שורשי האומה של עם ה' הוא יעקב וביתו – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כך שהעגלות הנושאות אותם נושאות אף בנשיאת אנשים יקרים אלה את השכינה.

אך אין מדובר אך ורק בהליך רוחני אדיר של מעבר השכינה כשההעברה היא 'סידור טכני': במישור הטבעי חברתי של בניין משפחה מפורדת ומפורקת לכאורה עקב חויות קשות ביותר של שנאה למשפחה מאוחדת ומגובשת כתשתית לבניית עם ועוד עם נבחר -

קשה מאוד לאח שחווה שאחיו רצו לרצחו נפש ושהשליכוהו לבור נחשים שימות מהם או בצמא ושעוד מוכרים אותו לחיי עבדות. איך שייך לבנות אחווה עם אחים כאלה. איך אפשר להתאפק ולא לספר כל זאת לאבא. זה לא רק להתאפק. מבארים כי יוסף דואג לא להיות בקשר אישי עם אביו כל שנותיו במצרים כדי שלא יצטרך להתמודד עם אביו על השאלה מה קרה באותו יום שהלך דותינה.

ד – הירידה של יעקב למצרים היא גלות של השכינה. מופיע במדרש: "וירא את העגלות" שהאות 'ע' היא תלויה לבטא שיעקב רואה במראות הלילה ערב ירידתו למצרים את ה 'גלות' הארוכה והקשה שעומדת בפני הדורות הבאים של בניו. העגלות הינם בבחינת מעשה מרכבה שביחזקאל בה רואים את מסע השכינה לבבל.

זכינו להיות בדור שהתקיים בו ואף באבותיו להיות שותף בהליך א-להי מדהים של "אנכי אעלך עלה" שנזכה במהרה אף ל"ויוסף (משיח) ישית ידו על עינך", בגלוי, בעגלא ובזמן קריב ממש!

(בקלות ניתן לראות קיבוץ של רוב המדרשים בעניין זה כבכמעט כל עניין ב"תורה שלמה" של הרב כשר סביב "וירא את העגלות" בהערותיו).