פרשת ויגש - פרשת יוסף

מאת: אביחי רוזנבאום

קטגוריה: מ. פרשת ויגש

פרשת יוסף ואחיו המשתרעת על ארבע פרשות מעוררת שאלות קשות מאוד בדבר יעקב ומשפחתו.

סיפור יוסף ואחיו, על פי פשט הפסוקים, תמוה ביותר. מדוע הביא יוסף את דיבת האחים?[1] מדוע אהב יעקב את יוסף מכל בניו?[2] מדוע סיפר יוסף את החלום לאחיו, הרי הוא ידע שהם שונאים אותו? ומילא פעם אחת, אבל פעם נוספת?![3] מדוע שולח יעקב את יוסף אל אחיו, הרי הוא יודע מה היחסים ביניהם? ומדוע יוסף מסכים?[4] קור הרוח של האחים במכירה גם הוא תמוה.

לשאלות הנ"ל ניתנו תירוצים מקומיים שונים (עיין בהערות), ואף תירוצים כוללים יותר שאינם בהכרח הולכים בדרך הפשט.[5] אך ישנו כיוון אחר, המובא אף הוא בחז"ל, הנותן תמונה אחרת לכל הסיפור, ועל פיו ניתן אולי להבין את הסיפור כפשוטו ממש, בתור יחסים בין בני משפחה[6] ללא צורך לתרץ כל ענין באופן פרטי – שהרי יש להכל מטרה בסופו של דבר.

 

אומרת הגמרא בשבת (י' ע"ב): "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".[7] כלומר, הירידה למצרים באה בתור עונש.[8]

אך יש פה משהו עמוק יותר, איזושהי כוונה נוספת מלבד סתם עונש.

הפעם האחרונה שיוסף רואה את אביו היא כשהוא שולח אותו לאחיו בשכם, ואומרת התורה (לז, יד): "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה". דורשים חז"ל על פסוק זה (סוטה י"א ע"א): "וישלחהו מעמק חברון - א"ר חנינא בר פפא בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, דכתיב ידוע תדע כי גר יהיה זרעך".

סוף גלות יוסף היא בפרשת ויגש, בפרק מה', בהתוודעות שלו לאחיו, ושם אומר יוסף (פס' ה'): "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם", ובפסוק ח': "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים".

פסוקים אלו הם המסגרת לסיפור כולו, ובהם המפתח להבנת האירועים. מלבד מהלך האירועים בפשט, בדרך העולם – עם כל ההתרחשויות וההשלכות הנובעות מהם, היתה גם התנהלות בדרך ההשגחה – לכל הסיפור היתה מטרה מאוד מוגדרת והכל תחת 'פיקוחו' של הקב"ה.[9]

הסיפור הזה הוא אבטיפוס לכל האירועים בעולם. התורה, ויוסף בדבריו לאחיו, חוזרים ומדגישים שוב ושוב כי הכל כאן הוא אצבע אלוקים. ואומר רש"ר הירש (מה, יא): "במאורע זה החוטים חשופים, במאורעות אחרים הם חבויים. אך ממנו אנו למדים על דרכי ההנהגה האלוקית". לכל דבר יש סיבה.

ישנן סיבות שונות מדוע היה צורך בגלות מצרים,[10] וישנם הסברים שונים מדוע היה צורך בירידתו של יוסף לפני כולם.[11]

אך גם בלי להתעמק ולחפש (ולמצוא) תירוצים מגוונים – מלמדים אותנו התורה וחז"ל שהכל מאת ה'. גם אם כלפי חוץ קשה מאוד לראות את זה, גם אם ההסברים והתשובות לא בהכרח ספקים אותנו – אין זה משנה את העובדה שבכל אירוע ובכל דבר שקורה לנו או לעולם ישנה יד מכוונת, איזושהי עצה עמוקה שמובילה את הדברים.


[1]כוונתו היתה לטובה – קינא לכבוד בני השפחות (רשב"ם, כלי יקר), "באמרו לאביו שאחיו היו טועים ומפסידים בבלי דעת כראוי במלאכת המקנה, שהיתה אז עיקר השתדלותם בקניית עושר ונכסים" (ספורנו).

[2]פשט הכתוב – "כי בן זקונים הוא לו".בראשית רבה (פד, ח): "וישראל אהב את יוסף, רבי יהודה ורבי נחמיה, ר' יהודה אומר שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, ר' נחמיה אמר שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו" (וכן ברש"י ואונקלוס), היה משמש את יעקב וצמוד אליו (רמב"ן).

[3]"להוציא מליבם, אן יעלה לגדולה לא מאת אביו הוא אלא מסייעתא דשמיא" (חזקוני)", "מפני מה היה מפיס להם לשמוע חלומותיו שהרי אמרו חכמים חלמא דלא מיספרא כאגרת דלא מקרייא" (לקח טוב), "ויש לומר דיוסף היה בר חכים ורואה באספקלריה המאירה, ואמרו הכובש נבואתו במיתה... אמר מוטב שאפול בידי אדם ומספק אנצל בידי שמים, משאפול בידי שמים חלילה..." (רא"ש, מובא בתורה שלימה ל"ד, הערה קמ"ד).

[4]מצד מצות כיבוד הורים, וכך נאמר בבראשית רבה (פד, יג): "ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם, ר' תנחומא בשם ר' ברכיה נהג בו בכבוד כמורא האב על הבן, ויאמר לו הנני, א"ר חמא בר חנינא הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין, יודע היית שאחיך שונאים אותך והיית אומר לי הנני". וכן בספר חסידים (שמא): "ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה למה לו לכתוב ויאמר עשו וכו' לא היה לו לכתוב אלא וימכור את בכורתו ליעקב ולמה כתיב מה שחשב עשו אלא שלא תתמה למה נתן הקב"ה ממשלה לבני עשו לומר שתדיר בשביל אביו הלך למקום סכנה במקום החיות כדי לצוד ציד להביא אל אביו וממנו למד יוסף כשאמר לו יעקב לכה ואשלחך אליהם והלא היה יודע ששונאים אותו אלא אמר יוסף עשו הולך תדיר למקום סכנה כדי לצוד ציד להביא לאביו ואבי שלחני לראות את שלום אחי ואת שלום הצאן שהוא חיות של אבי ובני ביתו ולא אלך, כל זה נכתב להודיע לישראל איך לטרוח כדי להביא פרנסה לאביהם ואיך יהיו זהירים לעשות מצות אביהם".

[5]עיין 'נתיבות שלום' על הפרשה.

[6]וראוי להביא כאן מדבריה של נחמה ליבוביץ' בשיחתה לפרשת וישב, עמ' 275: "בפרשת וישב פותחים אנו באותו קומפלקס סיפורי ארוך המשתרע על פני שלוש פרשיות וישב-מקץ-ויגש, אותו סיפור מופלא אשר יש בו בכל צעד מצעדיו כפילות של עשייה אנושית ושל עשייה אלוקית. עשיית בני אדם מתוך נימוקים נפשיים טבעיים, עשיה המוסברת בפסיכולוגיה האנושית-טבעית, והשגחה אלוקית המלוה ומדריכה אף היא בכל צעד וצעד לקראת מטרתה היא. נדמה שבני אדם שולחים ונשלחים לצרכיהם, הולכים, כושלים, נופלים, דמים, מטפסים בגרם המעלות, נופלים שוב וקמים ועולים. אך ניווכח שהקב"ה הוא השולח, מוליך, משפיל אף מרומם ומושיב עם נדיבים".

[7]וכן בתנחומא וישב י"ט: "ד"א כי עזה כמות אהבה, אהבה שאהב יעקב ליוסף, שנאמר וישראל אהב את יוסף, קשה כשאול קנאה שקינאו בו אחיו, ומה תעשה אהבה בצד קנאה, ומי גרם ליוסף לבוא לידי שנאה, שהאהבה שאהב אותו אביו יותר מדאי". וכן במדרש הגדול: "בעבותות אהבה בשביל אותה אהבה שאהב ישראל את יוסף וכו' נתגלגל הדבר וירדו למצרים".

[8]וכן בנדרים ל"ב ע"א: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בת"ח, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו, ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר במה אדע כי אירשנה; ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך". וכן בב"ר (פד, ז): "ויבא יוסף את דבתם רעה... אתה אמרת מזלזלים הם בבני השפחות וקורין עבדים - לעבד נמכר יוסף...".

[9]רש"י מביא את המדרש הנ"ל, וכן ברמב"ן (פסוק טו'): "וימצאהו איש והנה תעה בשדה - יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך, ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם. ויאריך הכתוב בזה, להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו. ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום".

[10]עיין צדקת הצדיק קע"ד, שפת אמת ויחי תרל"א, מלבי"ם בראשית ט"ו, י"ג,של"ה הקדוש פרשת לך לך, אברבנאל בראשית ט"ו, י"ב.

[11]ילקוט שמעוני וישב רמז קמה: "ויוסף הורד הוריד אבינו יעקב משל לפרה שהיו מושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת מה עשו משכו בנה לפניה והיתה מהלכת על כרחה שלא בטובתה כך היה ראוי יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אמר הקב"ה בני בכורי הוא ואני מוריד אותו בבזיון הריני מושך בנו לפניו והוא ירד אחריו בעל כרחו שלא בטובתו".