פרשת תצוה - מקום קבורת משה

מאת: הרב נחום ברנסון

קטגוריה: מ. פרשת תצוה

יש אנשים שיש להם שלש שמות. כך גם למאמר הזה:

מדרש הנעלם
מקום קבורת משה: "פרשת תצוה"
 מחיית שמו של משה

 

 פתח ואמר, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. קללא דא על תנאי, וקב"ה מחיל לחוביהון בגיניה דמשה, ואעפ"כ אתמחי מפרשתא מעלייתא באורייתא, בפיקודא דעובדא דמשכנא, ואיהי פרשת ואתה תצוה. דהוה ליה למיכתב שמיה דמשה בכל מלה ומלה, ובכל פיקודא ופיקודא דתמן, ואתמחי מכל ההיא פרשתא, דלא אדכר תמן. הוי קללת חכם אפילו על תנאי, אתקיים:    ...  והא לבתר ואתה תצוה אמר משה האי מלה. א"ל, אין מוקדם ומאוחר בתורה:  (מדרש הנעלם שיר השירים )

 פרשתינו היא היחידה בין פרשות שמות ויקרא ובמדבר ששמו של משה איננו מופיע בה. ע"פ ההבנה שההשגחה הא-להית היא בכל ותפיסה כי בחלוקת הפרשיות  אף שהיא מאוחרת למתן תורה, יש הכוונה א-להית שעל פיה חילקו ואפשר אף בלי תשומת לב, כך ששמו לא יופיע (1).
(מה ששמו לא מופיע בבראשית שלפני לידתו -  זה המצופה - זה לפני עת הגילוי שלו. בספר דברים ג"כ השם משה אינו מופיע בכל הפרשות אולם כיוון שרוב הספר הוא נאומים ארוכים של משה סביר שמשה לא יזכיר בדבריו את שם עצמו).

המדרש הנעלם שואל מדוע חריגה זו ומבאר שזאת משום שמשה תבע מהקב"ה שלא ישמיד את עם ישראל עקב חטא העגל ותובע מה': "ואם (חלילה) אין (לא תשמע לי) מחני נא מספרך אשר כתבת". דברי משה, קללת צדיק, גם אם היתה על תנאי כוחם גדול ויהיה להם ביטוי במציאות, קיום תמידי וזה מתגשם בכך  ששמו לא מוזכר בפרשה הסמוכה לדיבור (2).

תשובה נוספת ידועה בשם הגר"א היא שנהוג לקרוא פרשת תצווה סביבות ז' באדר יום פטירת משה (3). העלמת שמו א"כ  מרמז לכך שהוא ניטל מהעולם.

כמדומני שהדברים חודרים לרבדים הרבה יותר עמוקים (ממה שנראה ממבט ראשון ועל אחת כמה וכמה למי שיראה למי שאינו מבין שההשגחה הא-להית חודרת לתחום זה, כפי שהצגנו, ויראה בשאלה ובתשובות עליה 'וורט יפה'.

תורף הדברים אותם ננסה לבאר הוא, שמחיית שמו של משה שעניינו כמו מעיין קבורתו - מיתתו - ביטולו  וכידוע "לא נודע מקום קבורתו" וזאת משום שזו גדולתו ואפשרותו של  משה, השקול כשישים ריבוא (4), להיות מאיר בכל נשמה מישראל (5).

כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו

 ל'מעכל' את רוח הדברים ב"ואתה תצוה ויקחו אליך..." מתברר באופן מפתיע שהעלמת השם מבטא דוקא יותר חיות ומחזק עוד יותר את מעמדו של משה:

א)   הפניה למשה בלשון נוכח והדגשת ה'אתה' יש בה פן מאוד אישי המציין חיבור מיוחד והחשבה מיוחדת בפני הקב"ה.
ב)  במקומות אחרים בתורה משה רבינו מקבל הנחיה למסור דברים מסויימים ובפשטות כלשונם לעם ישראל הוא כל כולו משמש ככלי של המשלח - כ'ידו' ו'פיו' של המשלחו. מאידך אמירה בנוסח "ואתה תצווה ויקחו אליך" עניינו שמשה בעצמו יחליט וימצא את הדברים שיובילו לכך שיבצעו את הדברים כלומר יש כאן יותר מקום לחשיבה והתבטאות אישית של השליח.
ג)    במקום - ה' אמר שתעשו כך וכך - משה יצווה שיעשו כך וכך במילים אחרות בטוי שהסמכות מבחינתם הוא משה.
ד)   אך לא רק זאת - גם מה שאמורים לעשות זה להביא שמן אלא משה "ויקחו אליך" משה הופך להיות 'כתובת קיום הציווי'.

יוצא שפרשת ואתה תצווה יש בה מעין עליית מדרגה של משה: הוא מקבל מעמד חדש: מקורב יותר לה' ועצמאי יותר.

כיצד זה מתיישב עם 'פטירת משה' או 'מחיית שמו'  שעניינם מעיין 'מחיקת משה' וביטולו?!

כידוע משה רבינו גדלותו קשורה דוקא לענוותנותו. בגלל זה ה' בוחר בו ובגלל זה הוא מצליח להיות כה מקורב אל ה'.
אף העלמותו של אדם מרובד מסויים מאפשר התגלותו ברובד אחר גבוה יותר: למשל דוקא פטירת אדם מן העולם שעניינו השלמת תפקידו בעולם מבטא התעלות והתנשאות. כתבנו בעבר על איך שזה בא לידי בטוי במנהג המקובלים בירושליים להקיף את קברו של הנפטר בריקוד בדומה לריקוד של חתונה שעניינו שכעת הגיע לשיא עוד יותר גדול של השלמה בהתחברותו בצורה שלמה יותר גם לזוגתו וגם לשכינה הנמצאת ביסוד השורש המשותף לנשמותיהם.

רבי נחמן מתאר כיצד דיבורי תורתו של אדם הם מצד אחד מחיים ומאירים את השומעים והנבנים מהם מאידך מבחינתו זו 'השלה' של צדדים שכבר חיצוניים אצלו והסרת הדברים ממנו מאפשר לו לקבל השגות חדשות.
אף בקשת משה שאם לא מחני נא מספרך היא אמנם קללת צדיק כדברי המדרש אך יש בה גם צד של ברכה וגדלות עצומה של התבטלות מוחלטת גם כלפי ה' וגם כלפי עם ישראל (בבחינת: "טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכם בלעם הרשע..." (6) )

אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו (גרסת הרמב"ם בפירוש המשנה: "גדולתו") של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים (7)..."
במילים אחרות 'מחיית משה ופיזורו היא היא גדולתו'. דברים ברוח זו מוסר בעל ספר חרדים (8):

נשמתו של משה רבינו עליו השלום שיש בה ששים ריבוא ניצוצות. וזה רמז רבי עקיבא אשה אחת ילדה ששים ריבוא בכרס אחד ...
ויתכן שזהו פירוש ואתה תצוה לשון חברה, כמו כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, ורוצה לומר אתה תתעבר בבני ישראל ותעשה להם חברה וצוות לסייעם לעשות תשובה ...ויקחו אליך, פירוש ויקחו אליך כמו ויקחו אותך, על דרך שפירשו ז"ל ויקחו לי תרומה, כביכול אותי אתם לוקחים, שאדור ביניכם

 בעל ספר חרדים מבאר שם שחטא העגל ביטל מהם את הדרגה של 'חיים לעולם' שהגיעו אליו, הוא מבאר שתיקון החטא נעשה באמצעותו בסוד "ויתעבר בי ה' למענכם" שבשונה מהפשט שמובנו שה' כעס עלי בגללכם משמעותו שה'  באופן נסתר  כביכול מוסתר כעובר בתוך נשמת משה רבינו. שמו של משה איננו מוזכר שכן הוא הפך להיות מיוחד עם ה'. נשמת משה יש בה שישים ניצוצות וכך יכול להיות מחובר לכל אחד מישראל ודרכו מחוברים כולם לקב"ה.

המדרש הנעלם שפתחנו בו מיישב כיצד מחיית ה' היא את שם משה מתבצע בפרשה הקודמת לחטא וקודמת לקללת הצדיק - אין מוקדם ומאוחר בתורה, אולם הוא איננו מסביר מדוע התורה הקדימה את פרשת תצווה לחטא: מדוע א"כ מופיע פרשת תצוה לפני פרשת כי תשא ?
נראה נכון לאמר שזה על מנת לאמר שיש פה מהלך שינבע מכך שצריך להגיע למחיית נשמת משה וביטולה כלפי ה' וכלפי כל ישראל. אולם נראה לומר, על אף שזה נשמע פרדוכסאלי, שזה גם בא לרמז שאף שורש הבעיה והחטא אף היא טמונה בהתעלות משה (9) שאף היא מתגליית ע"י העלמת שמו:

הסבר הדברים הוא כמדומני שהתעלות משה עד בכדי העלמות בשכינה (10) וכמופיע בזוהר בתחילת פרשתינו ביחס לאי ציון שמו, היא שהובילה לגישת העם שיש צורך בתחליף למשה. שכן התעלות משה והתקרבותו לה' יוצרת איזה שהוא נתק בינו לעם. תיקון הדבר הוא בהעלמות של משה נוספת של משה אך כעת במגמה אחרת והיא כשלב נוסף - העלמות בהטפלות לעם ישראל.
אפשר לבאר שזה הטמון בדברי ה' למשה "לך רד כי שיחת עמך" לומר אינך יכול להתקרב אלי על חשבון התרחקות מהעם - אתה צריך להתחבר אליהם יותר.
משה העניו מכל אדם בהתבטלותו לעם ולה' למעשה יש את מחייתו מחד מאידך זה הופכו להיות נצחי ותמידי כך שבכל אחד מישראל יש הארה מנשמתו של משה (11).

איך עושים את זה?

 משה צריך להיכנס לנעלים של העצמיות שלו על מנת לחבר אליו ולהעלות את בני ישראל. ואהבת לרעך כמוך שייך רק לגבי מי שאוהב גם את עצמו. רק מי שחש בהבדלות בינו לבין האחר מסוגל גם לראות את גדלות האחר. ה"אתה" שלמעשה מהווה את אותה מחיצה המבדילה בין משה לקב"ה אותה אחד בשישים של גאווה מאפשרת לו למעשה להיות במפגש עם הקב"ה.
עניין זה מבואר בכתבי האר"י ובתניא בפרוטרוט כיצד לימוד התורה וקיומה יוצרים לבושים רוחניים לאדם וכך מאפשרים לו את החיבוק והמפגש עם כביכול 'אברי מלכא' - דבר שאיננו ניתן ללא הלבוש אף שלבוש במחשבה ראשונית הוא לכאורה הוא דבר נמוך (אמצעי) וחוצץ (לא חלק מהאדם עצמו, לא חלק מהאמיתי שבו).

גילוי הבא מההעלם

 נקודה מרכזית בפרשה הינן הכנת בגדי כהונה. עניינם של הבגדים הוא "לכבוד ולתפארת" בגדים ככלל הם מצד אחד מסתירים מצד שני הם מעלים את האדם ומאפשרים גלוי של צדדים פנימיים וגבוהים יותר.
משה רבינו שכל כולו עניין של חוסר מחיצות בינו לבין ה' דואג ליצור הבגדים שנועדו לקרובים בפני ה'. וכמו שדואג לעצמו למסווה בפוגשו את ישראל.

במבט ראשון נראה לומר שיש בחינת של מיתת משה בכך שהוא מאבד את הכהונה וכי היא עוברת לאהרון ובניו. חז"ל מדגישים את צערו של משה מכך:
 "כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה וקסבר שלו היא, בשביעי אמר לו (ה'): 'לא שלך היא אלא של אהרן אחיך' (12).
בפרשתינו משה מתחיל לאבד מבלעדיותו: בשבעת ימי המלואים שימש משה בכהונה יחד עם אהרן (שמ' כט א-לז; ויק' ח) והכהונה נותרת לאהרון ובניו.
אולם נראה שהדגש האמיתי של הדברים הוא שמעמד הכהנים מיוצר ומכונן ע"י משה "אתה ... ואתה תדבר ... ואתה תצווה ... ואתה הקרב"

זוהי גדלותו של משה: מה שחשוב זה להדליק אחרים וכפי שמגלה לנו רש"י בתחילת הפרשה:
אומר הכתוב "ואתה תצוה אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" ורש"י שם מדגיש להעלות נר תמיד: מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ותוכן דבריו:
עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ולא יותר. כלומר המטרה היא להגיע למצב בו אין צורך יותר במדליק ובאותו השלב צריך הוא לדעת לסגת אחורה, להתעלם בצנעה.

בעל ספר חרדים מבאר "ויקחו אליך שמן זית  זך" שמבאר זאת כמו "ויקחו אותך שאתה משה שמן זית זך לומר יתחברו אליך כי אתה זך ושקוף ואיננו מסתיר אותם. זך ושקוף ואיננו מסתיר את אור ה'. בזה שאישיותו של משה אינה מסתירה את זהר האור האלקי, הוא מאפשר לעלות ולהתחבר גם הם. אולם באופן שהם עושים את המהלך, הם הופכים להיות "שלהבת העולה מאליה" לא שתצווה אותם לקחת אליך אלא אלא תצווה אותם כך שהם מעצמם יביאו אליך.

בפרשת ואתה תצווה משה מוסר את 'צוואתו' להיות שמן זית זך, להתחבר לזך, למשה. להיות משה.  משה מוכן למסור עצמו על 'קידוש בני ישראל' הוא מוכן ששמו "יתמחי"  אולם התוצאה היא ששמו 'נימוח' ושרוי בכל ומהווה את הקשר עם חי העולמים.
משה רבינו 'קבור בנו' יש להאיר את 'השמן הזך', להפיק את ה'אור הגנוז'. ומדרישה אחר הנעלם יתגדל ויתעלה שיר השירים למי שהשלום שלו.

 

 


1. החלוקה לפרשות הנה חלוקה מאוחרת וא"כ לכאורה אולי מי שחילק את התורה לפרשות הוא מי ש'החליט' שתהיה פרשה ללא שמו של משה, אולם ע"פ הבנה שע"פ ההשגחה הא-להית יש דברים המתפתחים במשך הדורות אף ביחס לתורה ומצוותיה וכי אין זה מקרי שבסופו של דבר ההלכות של קריאת התורה בציבור ו"לעולם ישלים אדם פרשיותיו (שניים מקרא ואחד תרגום) עם הציבור" מובילים לכך שאנחנו עוסקים כל שנה במשך שבוע בפרשת תצווה. בכך היא הופכת ליחידה העומדת גם בפני עצמה ואף השם שניתן לה יש לה משמעות. מעבר לזה יש בכך שפרשה מסויימת מלווה שבוע מסויים מקור ללמוד איך להתייחס לקורות איתנו והעומד על הפרק מבחינתנו באותו שבוע שכן כל הקורות איתנו הוא בהשגחה א-להית כמו כן מקובל  שההנחיות הדרושות לנו והקורות איתנו טמון בתורה שכן התורה היא דיבור ה' שבו נברא העולם וכל דבר בכל זמן ואף כל הליך היסטורי מתהווה ומתקיים מכח שרשו הנמצא בתורה. על כן מסתבר מתוך 'עיניים של אמונה' שיהיה קישור מיוחד בין הזמן המסויים למה שעוסקים בו בתורה ע"פ ההשגחה באותו זמן במסגרת פרשת השבוע. הרבי מלובביץ הרבה מתייחס לעניין זה של "לחיות עם הזמן".
2. ניתן להציע בפשטות שהסמיכות נועדה להדגיש לנו שיש קשר בין אמירת משה לחוסר הופעת שמו. כמו כן, יש בכך שמעין ה'רגע האחרון'  בו ניתן לקיים את מחיית שם משה ולא לקרוא שוב את דבריו בלי שהדברים נתקיימו – אז אי הופעת שמו מתרחשת. בהחלט יש לתת את הדעת לכך מדוע דבר שלכאורה נובע מהפרשה הבאה בא לידי ביטוי לכאורה לפני זמנו. נציע פתרון לכך בהמשך הדברים.
3. תוספתא, סוטה יא, ה-ו וכן יום לידתו על פי הכתוב "את מספר ימיך אמלא" (שמ' כג כו). עפ"י חשבון לאחור ממעבר ישראל את הירדן בי' בניסן, יהושע ד יט.
4. וכמופיע בחז"ל ביחס למשה שהיה שקול כשישים ריבו וזה פשר דברי חז"ל שכל ישראל חשדוהו בקשר לא ראוי עם נשותיהם - כי משה היתה בו בחינה של חיבור לכל אחד מישראל וממילא כך חיבור במובן מסויים אף לנשותיהם. כמו כן זה משמעות המדרש שילדו שישים ריבוא בכרס אחד.
5. תיקו"ז תיקון סט: כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה.    "ולזה רבותינו ז"ל היו קוראים זה לזה משה (שבת קא:)"   [אור החיים, שמות  כז, כ]    "ניצוצות מנשמת משה רעה"ש מתגלגלים בכל דור בין ניצוצות הערב רב שבאותו הדור כדי לתקנם" [כתבי האר"י,   פתחי שערים נתיב גדלות דז"א - פתח עה] "כן בנשמות ישראל אין לך נשמה שאין לה הארה מנשמת משה רבינו ע"ה" [בית עולמים - דף קלה ע"ב]
6. (סנהדרין דף קה:)
7. גמרא מגילה דף לא.
8. (פרק ע).
9. אף שזה נראה מוזר ביותר שהעלמת שמו היא סיבה לחטא מחד ומאידך מהווה אף מעיין תיקון לחטא העגל?!
10. כמופיע בזוהר תחילת תצווה:       "ואתה תצוה את בני ישראל וגו', ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו', אמר רבי חייא, מאי שנא הכא מבכל אתר, דכתיב ואתה הקרב אליך, ואתה תדבר אל כל חכמי לב, ואתה תצוה את בני ישראל, (שמות ל כג) ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור, אלא כלא ברזא עלאה איהו, לאכללא שכינתא בהדיה...".
11. תיקו"ז תיקון סט: כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה.    "ולזה רבותינו ז"ל היו קוראים זה לזה משה (שבת קא:)"   [אור החיים, שמות  כז, כ]    "ניצוצות מנשמת משה רעה"ש מתגלגלים בכל דור בין ניצוצות הערב רב שבאותו הדור כדי לתקנם" [כתבי האר"י,   פתחי שערים נתיב גדלות דז"א - פתח עה] "כן בנשמות ישראל אין לך נשמה שאין לה הארה מנשמת משה רבינו ע"ה" [בית עולמים - דף קלה ע"ב]
12.  (ויקרא רבה יא ו)