לא טוב היות האדם לבדו - האומנם?!

בפרשתנו מסופר על בריאת האדם והאשה ביום השישי לבריאה. "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז) אולם, בפרק ב חוזר הכתוב ומתאר שוב את מעשה הבריאה אך הפעם מסופר על תהליך ממושך שהביא ליצירת האשה. "וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" ... "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" (בראשית ב, ז   יח-כב)

לישוב הסתירה בין המקראות הללו ניתנו פירושים רבים (1). הפירוש המקובל על דרך הפשט הוא "כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר" (רש"י א, כז) (2) כלומר "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" (3) והפסוק מפרק א' משמש ככותרת למעשה שמתואר בפרק ב'.

נתמקד עתה בנאמר בפרק ב' לגבי בריאת האדם והאשה. בפסוק ז' מתאר הכתוב את יצירת האדם ואחר כך עובר הכתוב לתאור מקום מושבו של האדם - גן עדן ולבסוף בפסוק יח חוזרת הפרשה לענין יצירת האשה. גם כאן תוך כדי תאור מהלך יצירת האשה מפסיקה התורה מענין זה ומספרת על קריאת שמות לבעלי החיים. רש"י(4) מסביר שבעצם הקב"ה זימן בכוונה את בע"ח לפניו שיאמר "לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג"(5), מיד ויפל ה' אלהים עליו תרדמה וכו'. מעיר על כך הרמב"ן: "ויפה פירש, כי כאשר הכניס פסוקי קריאת השמות בתוך דבר העזר יכריח זה" כלומר רצה הקב"ה להביא את האדם למצב שירגיש ויבין את הצורך באשה ורק אח"כ היא נבראת. ממשיך הרמב"ן ומבאר "והנכון בעיני, כי לא היה החפץ לפניו יתברך לקחת צלעו ממנו עד שידע אדם שאין בנבראים עזר לו, ושיתאוה שיהיה לו עזר כמותם". בהמשך דבריו מבאר הרמב"ן מהו הלקח שלמד האדם מנתינת השמות "והנכון בעיני, כי הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן, אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא, וילכו להם, ומפני זה אמר הכתוב, בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד". רעיון זה מוסבר בהרחבה בהקדמה לספר בעלי הנפש לראב"ד שמסכם את הענין כך "לטובת האדם והנאתו בראו האל אחד, כי אלו נבראו זכר ונקבה מן האדמה כאשר נבראו שאר הנבראים היתה האשה אצל האדם כבהמה אצל זכר" ואין לומר חלילה כאילו טעה הקב"ה כאשר ברא את האדם יחידי ועכשיו בפרק ב' חזר בו (6), אלא היה כאן תכנון מדוקדק ביצירת אופי הקשר בין האיש והאשה.

נמצאנו למדים  ש"לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" מדובר לאחר שהאדם הבין והפנים את מהות הקשר הראוי בין האיש והאשה להבדיל מבע"ח, א"כ מסתבר שעד שהאדם מגיע לשלב זה "טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" ואפילו טוב מאוד. ענין זה מתבאר גם מתוך מצות "פריה ורביה" שהרי ידוע שאדם חייב במצוות מגיל שלוש עשרה (ומדין חינוך אף קודם) אולם במצוות פריה ורביה "מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח" (7) וזאת משום שעד אז ראוי שהאדם יקדיש את זמנו לבנין האישיות שלו שעל בסיסה ירצה בעתיד לבנות מערכת יחסים אמיתית ונכונה עם בת זוגתו. ומתוך הן אתה שומע לאו, שכל אלו שעסוקים בקשר כזה או אחר עם אשה, לפני הגיל המתאים (כל אחד לפי אופיו ורמתו) הרי הם גורמים נזק להתפתחות הבריאה והתקינה של אישיותם והיה מוטב להם בגיל זה "להֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" ולחכות בסבלנות "דבר בעתו מה טוב" (8).

דף מקורות (להורדה - לחצו, לשמירה - כפתור ימין ו"שמירה בשם")

 

1 חז"ל בכתובות ח. "ויברא אלהים את האדם בצלמו וכתיב זכר ונקבה בראם הא כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא יחיד". הרמב"ן ע"פ הגמ' בברכות סא. "אבל יתכן לומר כי היה כדברי האומר 'דו פרצופים נבראו" ואח"כ הופרדו (הובא גם ברש"י א, כז) הכלייקר על פס' יח מביא פרוש מקורי. ולבסוף ראוי להזכיר את חיבורו הידוע של הרב סולוביצ'יק איש האמונה שמטפל בשאלה זו מזוית מענינת במיוחד.

2 מובא גם ברש"י על ב, ח ע"פ המידה הי"ג בברייתא של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי מל"ב מדות שהתורה נדרשת וזו אחת מהן "כלל שלאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון ויברא וגו' את האדם זהו כלל סתם בריאתו מהיכן וסתם מעשיו חזר ופירש וייצר ה' אלהים וגו' ויצמח לו גן עדן ויניחהו בג"ע ויפל עליו תרדמה השומע סבור שהוא מעשה אחר ואינו אלא פרטו של ראשון" (מובא בספר הכריתות חלק ג) וכן פירש הרשב"ם, החזקוני ורבנו בחיי.

3 ירושלמי ראש השנה יז.

4 פרק ב' פסוק כ'

5 בראשית רבה פר' יז פס' ד "א"ר אחא (ישעיה מב) אני ה' הוא שמי הוא שמי שקרא לי אדם הראשון חזר והעבירן לפניו זוגות אמר לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג ולאדם לא מצא עזר כנגדו אתמהא ולמה לא בראה לו תחלה אלא צפה הקב"ה שהוא עתיד לקרות עליה תגר לפיכך לא בראה לו עד שתבעה בפיו כיון שתבעה מיד ויפל ה' אלהים תרדמה וגו'"

6 כפי שאולי משתמע בחז"ל עיין הע' 1

7 שו"ע אה"ע סי' א' סע' ג' עיין שם התיחסות לגילאים אחרים.

8  משלי טו, כג

בחזרה למעלה