שבועות - יום החמישים

מאת: הרב אליהו בלום

קטגוריה: מ. שבועות

דועה המחלוקת בין הצדוקים לפרושים בענין "ממחרת השבת" אם הכוונה לשבת הראשונה שאחרי הפסח שממנה מתחילים לספור את ספירת העומר, או שהכוונה , כפי שהסבירו חז"ל , ממחרת חג הראשון של הפסח, וכפי מנהגנו כיום.
מחלוקת זו מוזכרת בגמרא במנחות דף סה. ושם מובאים כמה וכמה נימוקים ע"י חכמינו לדחות את דעת הצדוקים.
בין הנימוקים מובאות דעותיהם של ר' יוסי בר יהודה ור' יהודה בן בתירא:
"ת"ר: וספרתם לכם - שתהא ספירה לכל אחד ואחד. ממחרת השבת - ממחרת יו"ט, או אינו אלא למחרת שבת בראשית? רבי יוסי בר יהודה אומר: הרי הוא אומר תספרו חמשים יום, כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום, ואם תאמר: ממחרת שבת בראשית, פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד, ופעמים שאתה מוצא חמשים ושנים, חמשים ושלשה, חמשים וארבעה, חמשים וחמשה, חמשים וששה.
ר"י בן בתירא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר תספור לך, ספירה תלויה בבית דין, יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם." [ מנחות סה:]
ר' יוסי בר יהודה מתמקד במרווח הזמן שבין פסח ושבועות ואומר שמרווח זה עלול להשתנות אם ננקוט כשיטת הצדוקים.
ר' יהודה בן בתירא מתמקד בכך שהספירה של חמישים יום שכל כולה היא ספירת בית דין צריכה להתחיל מזמן שאף הוא מקודש בקדושת בית דין, כלומר מחג הפסח, ואילו לפי טענת הצדוקים תחילת הספירה היא משבת שאינה קדושה בקדושת בי"ד.
שני עקרונות אלו: א. זיקה קבועה בזמן. ב. בסיס של קידוש בי"ד. מגדירים יסודות חשובים בהבנת חג השבועות ויש להתעכב עליהם.
א. קשר פסח -שבועות
חג שבועות הוא המשכו הטבעי של חג הפסח ובמהלך ספירת העומר אנו נמצאים במהלך של התקדמות לקראת חג השבועות. עובדה זו בעצם מגדירה שחג השבועות הוא חג שהתאריך בו הוא חסר משמעות ועיקר זמנו הוא היותו רחוק משך זמן קבוע מחג הפסח. ואכן חז"ל ביטאו יסוד זה בקרותם לחג השבועות חג העצרת –כלומר חג שמסיים למעשה תקופה ומשלים את חג הפסח.
הרמב"ן בפירושו לתורה בפרשת המועדים [אמור] מגדיר את ספירת העומר כמעין חול המועד ואת חג השבועות כעצרת של פסח, וכך למעשה הוא מחדד את ההגדרה דלעיל ואת חשיבות היות הזמן שבין פסח לשבועות קבוע. וז"ל:
עצרת היא ....וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן [רמב"ן ויקרא כג,לו]
קשר זה שבין החגים נכון בשלש המישורים שאנו מכירים ברגלי ישראל: קדושת ישראל ,זכרון היסטורי ,מעגל השנה החקלאית.
קדושת ישראל-עליה ממדרגה של בן חורין- "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה'..." למדרגה של מקבלי תורה שנקראים עם ה'. "היום הזה נהיית לעם"
זכרון היסטורי-המשך הליך גאולת מצרים.
מעגל השנה החקלאית- חג האביב –קציר העומר-קרבן שעורים; חג הקציר "ימי קציר חיטים" קרבן שתי הלחם.

ב. קידוש בי"ד
כאמור, ר' יהודהבן בתירא מדגיש את חשיבות היות החג הזה תלוי כולו בבי"ד . יסוד זה מדגיש את קביעותם של החגים והמועדים ע"י בי"ד. ישנה הקבלה חשובה בין קביעת היובל וקידושו ע"י בי"ד לבין קביעת יום החמישים של ספירת העומר וקידושו ע"י בי"ד .
אומר הרמב"ן בפרשת המועדים ב"אמור":
והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנות השמיטה עד היובל, והטעם בהם אחד, על כן "תספרו חמשים יום" שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנספר בידו, כמו שאמר ביובל. וזה טעם "תמימות", שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר, כטעם תמימים יהיו (במדבר כח יט), שהיתר כמו החסר איננו תמים:
ובעל ה"משך חכמה" –ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק מוסיף על כך בפירושו לפרשת בהר, עת הוא דן בענייני היובל:
אולם לענ"ד נראה, דדינא אתי לאשמעינן, דכמו דקדושת שבת חלוקה מקדושת יו"ט, דשבת קביעא וקיימא, ויו"ט ישראל מקדשי להו ובידם להקדים זמנו או לאחרו, לא כן שבת קביעה וקיימא (עיין ביצה י"ז), כן חלוקה קדושת שביעית מקדושת יובל, דכל מה שנוהגת בשביעית נוהג ביובל, רק דיובל תליא אם לא תקעו, או לא שלחו עבדים לחירות, או לא החזירו קרקעות, אז מותר בחרישה וזריעה ואינו יובל כלל, כמפורש לקמן ובר"ה דף ט' ע"ב, וכן פסק רמב"ם להלכה פ' יו"ד משמיטות (ה' יג), לא כן שמיטה הוא קדוש בעצמותו ואפקעתא דמלכא הוה ואינו תלוי בקדושת ישראל, לכן גבי שביעית קאמר שבת לה', ואף אם לא ספרו מנין השנים ולא השמיטו וגדרו שדותם באבנים, בכ"ז הוא הפקר ופטור ממעשר ואפקעתא דמלכא הוא, [ומזה מוכרח דלא כשיטת רז"ה (מובא בספר התרומות שער מה אות ד) דצריך לקדש שביעית ג"כ],
הוי אומר,יסוד הקידוש ע"י ישראל הוא מאד מרכזי ביובל ,ובמקביל לו בכל המועדים- והמיוחד בחג בשבועות שכל כולו תלוי בספירת בי"ד וקידוש המועד.
יסוד זה מביא לידי ביטוי את חשיבותם של ישראל במובן של קבלת תורה. התורה היא מעל המציאות הטבעית של העולם וביד האדם להטביע האמצעותה את חותמו של בורא עולם-חותם הקדושה על העולם. ולכן ניתנה התורה בבחינה של "שמונה" ולא בבחינה של שבע כפי שמאריך המהר"ל בכתביו. ולכן חשוב שיום מתן תורה יהיה כלו תלוי בקידוש בי"ד . שנבין ונפנים שאינו מציאות קבועה וקיימת אלא מציאות דינאמית שתלויה במעשינו,בכוונותינו ובכושר ההתחברות והקליטה שלנו.