פרשת כי תשא - עם קשה עורף

hole_in_wallבפרשת כי תשא אנו קוראים על נפילת עם ישראל בחטא העגל ותפלת משה למען עם ישראל, שבסוף מגיעה למחילת העון.  אבל הקב"ה לא מוחל להם לגמרי ולכן מוסר להם שאף על פי שהוא יביא איתם לארץ, זה יהיה על ידי מלאך.  ובאותו המקום הקב"ה מסביר למה הוא לא יכול לחזור להיות אתנו בעצמו.

 
"כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה--פֶּן-אֲכֶלְךָ, בַּדָּרֶךְ."(שמות לג, ג)

הטעם שאנחנו לא זכאים שהקב"ה תהיה בקרבנו היא בגלל שאנחנו "עם קשה עורף". לעומת זאת כשמשה מבקש שהקב"ה יבטל את הגזירה והוא עצמו ילך לפנינו, הוא משתמש גם כן בטעם של קשה עורף אבל כסיבה למה למחול לנו:
"וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנָי, יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי, בְּקִרְבֵּנוּ:  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ לַעֲו?ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ " (שמות לד,ט)

והרי זו סתירה גדולה:  מצד אחד, הכתוב אומר שהמידה של "קשה עורף" היא הסיבה שהקב"ה לא מצפה שנשנה את מעשינו ולכן לא יכול להיות אתנו וכמו שמסביר רש"י במקום "כי עם קשה ערף אתה - וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי מרבה אני עליכם זעם" ומצד שני, כשמשה רוצה לבקש סליחה ושהקב"ה ילך בקרבנו הוא משתמש בטעם של קשה עורף, כסיבה שהוא יתברך יכול להיות איתנו וכמו שהסביר שם החזקוני: "אתה אמרת כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה, אדרבה כי על ידי כן שעם קשה עורף הוא אני מבקש שתלך אתה בקרבנו".
לכן השאלה מתבקשת כיצד קשה עורף יכול להיות סיבה להתרחקות מהקב"ה ובו בעת גם סיבה לקרבה?
צריך לציין שהרבה מהמפרשים מסבירים שכוונת משה רבינו היא שאע"פ שהם קשה עורף. - אבל עדיין קשה, שאם זו הסיבה שבעבורה הם נענשים עדיף לא להזכיר את הסיבה הזאת כלל?!

התשובה נמצאת בספר "מכתב מאליהו" שם הרב דסלר מסביר מדרש שבו כתוב שרשעים אפילו על הפתח של גיהנום אינם חוזרים. ולכאורה שם, אחרי שאדם נפטר מהעולם וכל האמת נגלית לפניו, למה הרשעים לא חוזרים בתשובה גם במצב שיודעים את האמת? והתשובה היא שכך המידה של "קשות עורף". לפעמים מדה רעה יכולה להשריש בנו וליכנס להרגלי חיים עד כדי כך שגם אם בעולם המחשבה הכל ידוע, הגוף עדיין ממשיך באותו הרגל וקשה לעצור אותו אפילו כנגד אמת מוחלטת.

אפשר ללמוד מכאן שמידת קושי העורף היא הקושי לשנות החיים המעשיים. קל יחסית לאדם לשנות עמדה בתיאוריה, אבל מעשית מאד קשה לשנות.
לכן, אפשר לומר שלעם ישראל יש שתי בחינות של קשה עורף. אין להם בעיה ח"ו באמונה בהקב"ה או בקבלת המצוות. הם קבלו אותם באהבה וגם אחרי חטא העגל ידיין עומדים בהחלטתם.
אבל כיון שהיה מושרש בהם השימוש בפסלים לעבודה זרה, גם כלפי מעלה היה קשה להם לשנות את ההרגל. דבר זה שלילי - הקב"ה יודע שהתהליך ארוך ויקח זמן רב עד שהם יהיו יכולים לשמור על התורה באופן מעשי. זאת הסיבה שהקב"ה אינו רוצה לעלות בקרבנו, כי הוא יודע שלמרות שיעלה בקרבנו אנחנו נמשיך לחטוא. מצד שני יש בזה גם צד חיובי שהבעיה היא רק קשות עורף ולא בעיה עמוקה באמונה או בקבלת המצוות.

בהתחלה הקב"ה אמר שעדיף לו להתרחק מאיתנו כדי שלא יהיה קיטרוג נגדנו על זה שאנחנו ממשיכים לחטוא למרות האמת המוחלטת של הקב"ה בקרבנו.
אבל משה רבנו למד את כל המידות הרחמים של הקב"ה ושהוא בוחן לבבות, ולכן מבקש מהקב"ה לסלוח על הצד החיצוני הקשה ולראות את העיקר שבהחלט מגיע להם שהוא יתברך יהיה בקרבם. וכך פירש הרשב"ם בתפילת משה על המילים עם קשה עורף "יכול אתה ללכת בקרבנו מאחר שסולחן ורחמן אתה."

כשהקב"ה מצוה את עם ישראל על בניית המשכן (שעל פי חז"ל היא לכפר על חטא העגל) התורה מצוה אותנו פעמיים על השבת - פעם אחת בפרשתנו ועוד פעם בהתחלת פרשת ויקהל. בשני המקרים, המפרשים מסבירים בצורה דומה: "ללמד שבנית המשכן לא דוחה שבת". והשאלה היא: מדוע צריך אותו צווי ואותו לימוד פעמיים בהתיחסות לבנין המשכן? התשובה היא: שפעם אחת היא לזמן הצווי של בנית המשכן והשניה היא לשעת מעשה הבנייה עצמו. אף על פי שקיבלו עם ישראל ציווי שלא לבנות בשבת יתכן שבפועל, בשעת מעשה, ההתלהבות בבנית המשכן תגבר על השכל וימשיכו בהרגלם ויבנו בשבת - סימפטום של קשות עורף. לכן התורה שבה ומזכירה לנו עוד פעם את האיסור.

הדרך להתגבר על קשות עורף היא לימוד תמידי. לחזור ולשנן את התורה עד שהיא שגורה בפינו והרגלנו שבכל עיסוקנו לא בטלים מהתורה, שבכל רגע של מבחן, המצוה שוב עולה על פינו. רק על ידי שינון והתמדה בלימוד תורה אפשר ליטהר מקשות עורף, שנחיה חיים תורניים שקובעים את הרגלנו.

יהי רצון שבחודשי אדר, בהם אנו חוגגים, ישמור עלינו ויעזרנו להתגבר על כל מכשול.