פרשת בא - והיה לאות על ידך

tfilin"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרָיִם" בסוף פרשתינו אנו מוצאים שהתורה מקשרת בין יציאת מצרים למצוות התפילין. ויש לשאול, לכאורה מה הקשר בין מצוות התפילין ליציאת מצרים? ישנן מצוות רבות וישנם אירועים רבים בחיי עם ישראל, כמו מעמד הר סיני ודו', מדוע חיברה התורה דווקא שני דברים אלו?

 
מעבר לכך אנו מוצאים שיציאת מצרים תופסת מקום מרכזי ביותר בתורתנו הקדושה. עשרת הדברות, שבעצם מבטאים את היסודות החשובים ביותר של עם ישראל, פותחים באמונה ביציאת מצרים: "אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". בנוסף לכך, בכל תפילה מתפילות השבת ובכל קידוש - יציאת מצרים נזכרת. וגם כאן יש לשאול מדוע התורה מיחסת חשיבות כה רבה לאירוע זה שקרה לעם ישראל?

 

הפרשן שהתייחס לנקודה זו בסוף הפרשה הוא הרמב"ן ונביא חלק מדבריו:
"והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה... ".
ראשית אומר הרמב"ן שמצוות תפילין היא מצווה שבכוחה להחדיר מסר לתוך האדם מכוח זה שהתפילין מכוונות כנגד המח והלב - הכוחות המנקזים בתוכם את כל מחשבות האדם, רצונותיו ושאיפותיו. אם התורה רואה ערך גדול ביציאת מצרים - התפילין הם דרך טובה וראויה להחדרת מסר זה. מעבר לכך מסביר הרמב"ן מה הערך הגדול בזכירת יציאת מצרים: "עתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה... וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול". דברים אלו, שגדולי ישראל מכל הדורות כגון הכוזרי ועוד אחרים עמדו עליהם, מבהירים לנו שהדרך הטובה והמועילה ביותר להתמודד עם הכפירה בעולם היא להראות לעולם כולו את יכולת ה' לשנות את הטבע. והרי אנו יודעים שבאותו זמן רוב העולם היו עובדי ע"ז ועל מנת לבשר בשורה חדשה לעולם על מציאותו של אל אחד יש צורך בחוויה גדולה ומחרידה שלא יישאר אחריה שום ספק בעובדה זו של מציאות ה' בעולם. ממשיך הרמב"ן ומסביר את הקשר בין זכירת יציאת מצרים למצוות התפילין: "ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון... ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו (למיטב הבנתי לאו דווקא מזוזה אלא כוונת הרמב"ן אפי' מזוזה וכ"ש תפילין) ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה...". כלומר ע"י קיום מצוות התורה, ובעיקר מצוות התפילין כפי שהסברנו לעיל, מנחיל הקב"ה את חוויית האמונה לכל הדורות כולם לאורך ימים ושנים.
"אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים"!